Horayot — Talmud Yerushalmi

Horayot

Horayot — Talmud Yerushalmi sur Beth HaMidrash : le texte hébreu et sa traduction française, avec Rachi et les grands commentateurs. Gratuit, en ligne.

משנה: הוֹרוּ בֵית דִּין לַעֲבוֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה וְהָלַךְ הַיָּחִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג עַל פִּיהֶם בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶן בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁתָּלָה בְבֵית דִּין. הוֹרוּ בֵית דִּין וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ אוֹ תַלְמִיד שֶׁהוּא רָאוּי לְהוֹרָיָיה וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל פִּיהֶם בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶם בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶם בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה הֲרֵי זֶה חַיָיב מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תָלָה בְבֵית דִּין. זֶה הַכְּלָל הַתּוֹלֶה בְעַצְמוֹ חַיָיב וְהַתּוֹלֶה בְבֵית דִּין פָּטוּר:Lorsque l’assemblée doctrinale a enseigné de transgresser l’une des prescriptions énoncées au Pentateuque, puis sur cette déclaration un particulier commet par erreur cette transgression, soit qu’il ait agi en même temps que les membres de ce tribunal, soit après eux, soit qu’il ait agi ainsi isolément sans eux, il est absous; car il a suivi ledit tribunal. Si après le faux enseignement professé par le tribunal, l’erreur a été reconnue par l’un de ses membres, ou par un disciple qui est apte à enseigner la doctrine religieuse, un particulier a commis par erreur cette transgression, soit qu’il ait agi en même temps qu’eux, soit après eux, soit isolément sans eux, il est coupable, puisque son erreur ne dépend plus alors du tribunal. Voici la règle: lorsqu’on est responsable de son erreur, on est coupable de l’avoir commise; mais lorsqu’elle dépend seulement du tribunal, on est absous.

הלכה: הוֹרוּ בֵית דִּין כול׳. נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא. אַחַת תֶּחֱטָא. בַּעֲשׂוֹתָהּ תֶּחֱטָא. הֲרֵי אֵילּוּ מִיעוּטִין. הַתּוֹלֶה בְעַצְמוֹ חַיָיב וְהַתּוֹלֶה בְבֵית דִּין פָּטוּר. בְּכָל אַתָר אַתָּ מַר. מִיעוּט אַחַר מִיעוּט לְרַבּוֹת. וָכָא אַתָּ מַר. מִיעוּט אַחַר מִיעוּט לְמָעֵט. אָמַר רִבִּי מַתַּנְיָה. שַׁנְיָיא הִיא. דִּכְתִיב מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אַחַר מִיעוּט.Il est dit (Lv 4, 27): Si un individu d’entre le peuple pèche par inadvertance, en faisant une des choses que l’Eternel défend de faire et se trouve ainsi en faute; il y a dans ces termes 3 exclusions (ou motifs de dispense). Ainsi, en vertu de la première expression, celui qui décide la transgression par son propre mouvement est coupable, mais celui qui suit le tribunal est absous. Partout il est admis que lorsqu’après une restriction il vient une seconde restriction, elle a un but d’extension; comment admet-on 3 exclusions successives? —Il y a cette différence ici, répond R. Mathnia, qu’il y a 3 restrictions (seulement, pour 2 restrictions successives, la seconde a une portée d’extension) –.

רִבִּי חַגַּיי שָׁאַל לַחֲבֵרַיָיה. מְנַיִין לָאוֹכֵל בִּרְשׁוּת שֶׁהוּא פָטוּר. מַה בֵּין סָבוּר שֶׁהוּא חוּלִין וְנִמְצֵאת תְּרוּמָה שֶׁהוּא חַיָיב. מַה בֵּין הַמַּחֲזִיק בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא כֹהֵן וְנִמְצָא יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא פָטוּר. אָמְרִין לֵיהּ. מִן הוֹרָיוֹת בֵּית דִּין. אָמַר לוֹן. אוֹף אֲנָא צְרִיכָא לִי. מַה בֵּין סָבוּר שֶׁהוּא חוֹל וְנִמְצֵאת שַׁבָּת שֶׁהוּא חַיָיב. מַה בֵּין סָבוּר שֶׁהוּא פֶסַח וְנִמְצָא שְׁלָמִים שֶׁהוּא פָטוּר. אָמְרִין לֵיהּ. מִן הַשּׁוֹחֵט בִּרְשׁוּת. אָמַר לוֹן. אוֹף אֲנָא צְרִיכָה לִי. מַה בֵּין סָבוּר שֶׁהוּא מוּתָּר וְנִמְצָא אָסוּר שֶׁהוּא חַיָיב. מַה בֵּין סָבוּר שֶׁהוּא חֵלֶב וְנִמְצָא שׁוּמָּן שֶׁהוּא פָטוּר. לֹא אָמְרוּ לֵיהּ כְּלוּם. אָמַר לוֹן. נֵימָא לְכוֹן מִינָּן. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ וְהֵבִיא. עָאַל רִבִּי יוֹסֵי. אָמְרִין לֵיהּ. קַשִׁי לַן הָדָא מִילְּתָא. אָמַר לוֹן. וְלָמָּה לָא אַגִּיבְתּוֹנֵיהּ מִן הָדָא אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ וְהֵבִיא. אָמְרִין לֵיהּ. חַגַּיי קְשִׁיתָהּ חַגַּיי קִיַימְתָּהּ.

עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּלָא מַפְנֶה אָהֵן קִרְיָיה בִּמְחוּיָיבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַודָּאִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּיפּוּרִים נִיחָא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי עֲקִיבָה דְּמַפְנֶה אָהֵן קִרְיָיה בִּמְחוּיָיבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַודָּאִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּיפּוּרִים. דְּתַנֵּי. מְנַיִין לִמְחוּיָיבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַודָּאִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁהֵן חַיָיבִין לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּיפּוּרִים וְחַיְיבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין פְּטוּרִין. תַּלְמוּד לוֹמַר אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ וְהֵבִיא. אַף לְאַחַר יוֹם הַכִּיפּוּרִים. מִן הָדָא. נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא. אַחַת תֶּחֱטָא. בַּעֲשׂוֹתָהּ. הֲרֵי אֵילּוּ מִיעוּטִין. הַתּוֹלֶה בְעַצְמוֹ חַיָיב. הַתּוֹלֶה בְבֵית דִּין פָּטוּר.D’après l’avis de R. Ismaël qui n’applique pas ledit verset aux gens passibles du sacrifice d’expiation ou du péché commis avec certitude, après que la solennité du grand pardon s’est écoulée, on comprend la déduction de dispense pour avoir suivi le tribunal; mais d’après R. aqiba d’où le sait-on, puisqu’il applique ledit verset aux gens passibles du sacrifice d’expiation ou de péché commis avec certitude après l’écoulement de la solennité du grand pardon? Or, on a enseigné: malgré le pardon effectué à la solennité du Kippour, ceux qui étaient tenus d’offrir des sacrifices d’expiation ou de péchés commis avec certitude doivent les offrir encore, après le jour du Kippour, et ceux qui étaient soumis à des sacrifices pour péchés douteux sont dispensés de les offrir en raison de ce qu’il est dit (ibid. 28): ou si son péché lui est connu (non en cas de doute), il offrira, etc., même si la solennité du Kippour s’est écoulée depuis l’obligation contractée (puis donc que R. aqiba justifie ainsi l’application de ce verset, de quel verset déduit-il la dispense du sacrifice pour celui qui transgresse une prescription en se fondant sur le tribunal)? On le sait de ce qu’il est dit (ibid.): “Si un individu d’entre le peuple pèche par inadvertance, en faisant une des choses que l’Eternel défend de faire et se trouve ainsi en faute”, d’où l’on conclut qu’il y a 3 sortes d’exclusions (ou motifs de dispense), et entre autres celui qui décide la transgression par son propre mouvement est coupable, mais non celui qui pour cela se base sur le tribunal.

אֵין חַיָיבִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁהָיָה גָלוּי לָהֶן וְנִכְסֶה מֵהֶן. וּמַה טַעַם. וְנֶעְלַם דָּבָר. דָּבָר שֶׁהָיָה גָלוּי לָהֶן וְנִכְסֶה מֵהֶן. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוּ אָמַר. וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ. מִכְּלָל שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ. וְהוּא יָדַע. הֲרֵי שְׁתֵּי יָדִיעוֹת. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי עֲקִיבָה דּוּ אָמַר. וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ שְׁנֵי פְעָמִים. מִכְּלָל שֶׁבָּאת לוֹ יְדִיעָה בַּתְּחִילָּה וִידִיעָה בְסּוֹף וְהֶעֱלֵם בֵּינְתַיִים. תַּלְמוּד לוֹמַר וְנֶעְלַם דָּבָר. דָּבָר שֶׁהָיָה גָלוּי לָהֶם וְנִכְסֶה מֵהֶן.Le tribunal n’est coupable de son enseignement faux que si d’abord il a connu la règle exacte, qui ensuite lui échappe, en raison de l’expression biblique: si un sujet lui échappe, en ce sens qu’il s’agit d’un sujet connu d’abord. On comprend cette explication selon l’avis de R. Ismaël, qui interprète ladite expression en ce sens qu’il a su d’abord (d’une certaine façon) et maintenant sait, autrement; ainsi deux connaissances diverses sont exigibles pour qu’il y ait culpabilité; mais puisque R. aqiba interprète ailleurs qu’une connaissance diverse préalable est exigible du redoublement de l’expression s’il lui échappe, en ce sens qu’entre deux connaissances de la règle, il devra y avoir un état d’oubli pour constituer la faute, d’où le sait-on ici? On le sait du mot superflu sujet qui sait, et l’on dit que la règle devra avoir été connue d’abord, puis oubliée, pour qu’il y ait culpabilité.

Jerusalem Talmud Horayot.1.1 · Le Talmud de Jérusalem, traduit par Moise Schwab, 1878-1890 [fr]