مسختوت کطنوت

مسختوت کطنوت

خواندن رساله‌های کوچک تلمود به فارسی: آووت دربی ناتان، سوفریم، سمحوت، درخ ارتس ربا و زوطا، سفر تورا، گریم، کوتیم، مزوزا و تفیلین. رایگان، آنلاین.

משה נתקדש בענן וקבל תורה מסיני שנא׳ (שמות כד) וישכון כבוד ה' על הר סיני למשה לטהרו זה היה אחר עשרת הדברות דברי ר׳ יוסי הגלילי *(משום) ר״ע אומר (שם) ויכסהו הענן ששת ימים למשה (הה״ד) (שם) ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן לחלוק לו כבוד למשה. א״ר נתן מפני מה נתעכב משה כל ששת ימים ולא שרה עליו דבור. בשביל שימרק מכל אכילה ושתיה שהיה במעיו עד שעה שנתקדש ויהא כמלאכי השרת. א״ל רבי מתיא בן חרש ר׳ לא אמרו אלא לאיים עליו כדי שיקבל עליו דברי תורה באימה ביראה ברתת ובזיע שנאמר (תהלים ב) עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה. מעשה שאירע בר׳ יאשיה ובר׳ מתיא בן חרש שהיו שניהם יושבים ועוסקין בדברי תורה פירש ר׳ יאשיה לדרך ארץ א״ל ר׳ מתיא בן חרש רבי מה לך לעזוב דברי אלהים חיים ולשטוף בדרך ארץ (ואע״פ שאתה רבי ואני תלמידך אין טוב לעזוב דברי אלהים חיים ולשטוף בדרך ארץ) ואמרו כל זמן שיושבין ועוסקין בתורה היו עושין מקנאין זה לזה וכשנפטרין דומין כשהן אוהבים מנעוריהם׃Moses was sanctified by the cloud and received the Torah at Sinai, as it is stated, And the glory of the Lord abode upon mount Sinai, and the cloud covered him six days.. [It covered Moses] in order to cleanse him, and this occurred after [the proclamation of] the Ten Commandments. So expounded R. Jose the Galilean. R. Aḳiba said: The verse and the cloud covered him six days refers to [the mountain and not to] Moses. The continuation of the verse, And the seventh day He called unto Moses out of the midst of the cloud, is to single Moses out for special honour. which can signify ‘him’ or ‘it’. R. Jose is of the opinion that immediately after the declaration of the Ten Commandments, which occurred on the sixth day of Sivan, Moses was enveloped by a Divine Cloud and thereby underwent a seven-day period of purification before he could ascend the mount and approach the Divine Presence for his forty days’ stay. A similar purification was prescribed in Temple times for the High Priest before entering upon the ritual of the Day of Atonement. R. ‘Aḳiba, on the other hand, holds that the Cloud covered the mountain and not Moses. Moses was not required to undergo a period of purification, because the call to him to ascend the mount came to him on the seventh day of the month counting from the day on which Israel arrived in the wilderness of Sinai (cf. Ex. 19, 1). The call to Moses from among the assembly of Israel was merely a mark of honour, to show that he stood high above the congregation. Cf. Yoma 4aff (Sonc. ed., pp. 13ff). For the background of this controversy, cf. L. Finkelstein, Mabo le-Massektot Abot ve-Abot d’Rabbi Nathan, English summary, p. XXIX, note 4.R. Nathan said: Why was it that Moses remained on the mountain six whole days without the Word, a Rabbinic term for Divine Revelation. descending upon him? It was that he might be purged of all food and drink which were in his bowels, until such time as he would become holy and be like the ministering angels., pp. 328ff.] R. Mathia b. Ḥeresh said to him, ‘Master, surely the only purpose was to impress him so that he should receive the words of the Torah with awe and fear, with dread and trembling, as it is stated, Serve the Lord with fear and rejoice with trembling.It is related that R. Josiah and R. Mathia b. Ḥeresh happened to be sitting engaged in the study of the Torah, when R. Josiah departed to pursue some secular affairs. R. Mathia b. Ḥeresh said to him, ‘Master, why do you forsake the words of the living God and immerse yourself in secular affairs? And though you are my teacher and I your pupil, [I venture to say that] it is not right to forsake the words of the living God and immerse oneself in secular affairs’. It was said of them that while they were engaged together in the study of the Torah they were like foes one towards the other, but when they departed they were like lifelong friends.

ע״י משה נתנה תורה בסיני שנאמר (דברים ה׳:י״ט) ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי ולהלן הוא אומר (ויקרא כ״ו:מ״ו) אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה׳ בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה. תורה שנתן הקב״ה לישראל לא נתנה אלא ע״י משה שנא׳ ביני ובין בני ישראל זכה משה להיות שליח בין בני ישראל למקום. משה (עשה את איל המלואים ואת) שמן המשחה ומשח בו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים ממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים ואלעזר שרף פרת החטאת שממנו טמאים מטהרים לדורות. א״ר אליעזר גדולה מדה זו שהיא נוהגת לדורות שאהרן ובניו נתקדשו בשמן המשחה שנא׳ (שמות ל׳:ל׳) ואת אהרן ואת בניו תמשח וקדשת אותם לכהן׃By the hand of Moses was the Torah given at Sinai, as it is stated, And He wrote them upon two tables of stone, and gave them unto me; and in another passage it is stated, These are the statutes and ordinances and laws, which the Lord made between Him and the children of Israel in mount Sinai by the hand of Moses. The Torah which the Holy One, blessed be He, gave to Israel was given solely through Moses, as it is stated, Between Him and the children of Israel. Thus Moses was worthy to become the intermediary between Israel and the All-present. Moses offered the ram of consecration and prepared the anointing oil with which he anointed Aaron and his sons during the seven days of consecration. Of that same oil were anointed all subsequent High Priests and kings. Eleazar burned the heifer of purification from whose ashes all the unclean of later generations were made clean. R. Eliezer said: Great was this act because it was effective for all future generations, since Aaron and his sons were consecrated with this anointing oil [and their priesthood continued for many generations], as it is stated, And thou shalt anoint Aaron and his sons, and sanctify them, that they may minister unto Me in the priest’s office.

יהושע קבל ממשה שנא׳ (במדבר כז) ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל. זקנים קבלו מיהושע שנאמר (שופטים ב) ויעבדו העם את ה׳ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אשר ראו את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לישראל. שופטים קבלו מיהושע שנאמר (רות א) ויהי בימי שפוט השופטים. נביאים קבלו משופטים שנאמר (ירמיה ז) ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח. חגי זכריה ומלאכי קבלו מנביאים. אנשי כנסת הגדולה קבלו מחגי זכריה ומלאכי. והם אמרו שלשה דברים הוו מתונין בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה:Joshua received [the Torah] from Moses, as it is stated, And thou shalt put of thy honour upon him, that all the congregation of the children of Israel may hearken.The elders received it from Joshua, as it is stated, And the people served the Lord all the days of Joshua, and all the days of the elders that outlived Joshua, who had seen all the great work of the Lord, that He had wrought for Israel.The Judges received it from the elders, as it is stated, And it came to pass in the days when the judges judged.The prophets received it from the Judges, as it is stated, I have sent unto you all My servants the prophets, sending them daily betimes and often.Haggai, Zechariah and Malachi received it from the [earlier] prophets.The men of the Great Assembly received it from Haggai, Zechariah and Malachi. THEY SAID THREE THINGS: BE DELIBERATE IN JUDGMENT, RAISE UP MANY DISCIPLES, AND MAKE A FENCE ROUND THE TORAH.

הוו מתונין בדין כיצד מלמד שיהא אדם ממתין בדין שכל הממתין בדין מיושב בדין שנא׳ (משלי כ״ה:א׳) גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה ולא שהעתיקו אלא שהמתינו. אבא שאול אומר לא שהמתינו אלא שפירשו. בראשונה היו אומרים משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים היו שהם היו אומרים משלות ואינן מן הכתובים ועמדו וגנזו אותם עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם שנאמר (משלי ז׳:ז׳) וארא בפתאים אבינה בבנים נער חסר לב [וגו׳] והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב הומיה היא וסוררת בביתה לא ישכנו רגליה פעם בחוץ פעם ברחובות ואצל כל פנה תארוב והחזיקה בו ונשקה לו העיזה פניה ותאמר לו זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי על כן יצאתי לקראתך לשחר פניך ואמצאך מרבדים רבדתי ערשי חטבות אטון מצרים נפתי משכבי מור אהלים וקנמון לכה נרוה דודים עד הבקר נתעלסה באהבים כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק צרור הכסף לקח בידו ליום הכסא יבא ביתו. וכתיב בשיר השירים (ז יב) לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן [פתח הסמדר] הנצו הרמונים שם אתן את דודי לך וכתיב בקהלת (יא ט) שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט וכתיב בשיר השירים (ז יא) אני לדודי ועלי תשוקתו הוי לא שהמתינו אלא שפירשו ד״א הוו מתונים בדין כיצד מלמד שיהא אדם ממתין בדבריו ואל יהי מקפיד על דבריו שכל המקפיד על דבריו משכח את דבריו (והיכן) [*שכן] מצינו במשה רבינו ששכח את דבריו שנא׳ (במדבר ל״א:כ״א) ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה אשר צוה ה׳ את משה משה צוה ולא אותי (צוה את משה אחי אבא צוה ואותי לא צוה). והיכן מצינו במשה שהקפיד על דבריו הרי הוא אומר בפקודי החיל (שם) ויקצוף משה על פקודי החיל ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה. א״כ מה ת״ל כל נקבה. אלא זו עצה שיעץ בלעם הרשע על ישראל דכתיב (שם כד) ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים אמר לו עם זו שאתה שונא רעב הוא לאכילה וצמא הוא לשתיה ואין להם שיאכלו ושישתו אלא מן בלבד לך ותקן להם קובות והנח להם מאכל ומשתה והושב בהן נשים יפות בנות מלכים כדי שיזנו העם לבעל פעור ויפלו ביד המקום. מיד הלך ועשה בלק כל מה שאמר לו בלעם הרשע ראה מה גרם לו בלעם הרשע לישראל שנפלו מהן עשרים וארבעה אלף שנאמר (שם כה) ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף. והלא דברים ק״ו ומה משה רבינו חכם גדול שבגדולים אב לנביאים בשעה שהקפיד על דבריו שכח את דבריו אנו על אחת כמה וכמה מלמד שיהא אדם ממתין בדבריו ולא יהיה מקפיד על דבריו. בן עזאי אומר הוי זהיר בדבריך מבטלה:BE DELIBERATE IN JUDGMENT. What does this mean? It teaches that a man should be cautious in judgment, because the more cautious a man is in judgment the more confirmed is he in his judgment, as it is stated, These are the proverbs of Solomon, which the men of Hezekiah king of Judah copied out—they did not merely copy them out but deliberated on them. (he ‘etiḳu) may also be derived from a root meaning ‘to grow old, to spend much time’; hence the suggested interpretation ‘pondered over, deliberated’. The proverbs were studied for a long time and their meaning elucidated. Abba Saul said: [The meaning is] not that they deliberated on them but brought them to light. the sense of ‘moving from a place’ as in Gen. 12, 8; hence bringing out the work from its place of concealment to the light of day. The interpretation is also borne by the late Heb. verb perash used by Abba Saul; cf. Reifmann in Keneset Hagedolah I, p. 91. According to Finkelstein, op. cit., p. 126, perash here signifies ‘they put aside’ for concealment and burial. At first it was held that the books of Proverbs, Song of Songs and Ecclesiastes were to be stored away since they merely contained aphorisms and were not part of the [holy] writings. Thereupon they condemned them to be stored away, [and so they remained] until the men of the Great Assembly came and brought them to light again. For it is stated, And I beheld among the thoughtless ones, I discerned among the youths, a young man void of understanding…. And, behold, there met him a woman with the attire of a harlot, and wily of heart. She is riotous and rebellious, her feet abide not in her house; now she is in the streets, now in the broad places, and lieth in wait at every corner. So she caught him, and kissed him, and with an impudent face she said to him: Sacrifices of peace-offerings were due from me; this day have I paid my vows. Therefore came I forth to meet thee, to seek thy face, and I have found thee. I have decked my couch with coverlets, with striped cloths of the yarn of Egypt. I have perfumed my bed with myrrh, aloes, and cinnamon. Come, let us take our fill of love until the morning; let us solace ourselves with loves. For my husband is not at home, he is gone a long journey; he hath taken the bag of money with him; he will come home at the full moon. And it is written in the Song of Songs: Come, my beloved, let us go forth into the field; [17a] let us lodge in the villages. Let us get up early to the vineyards; let us see whether the vine hath budded, whether the vine-blossom be opened, and the pomegranates be in flower; there will I give thee my love. And it is written in Ecclesiastes: Rejoice, O young man, in thy youth; and let thy heart cheer thee in the days of thy youth, and walk in the ways of thy heart, and in the sight of thine eyes; but know thou, that for all these things God will bring thee into judgment. And it is further written in the Song of Songs: I am my beloved’s and his desire is toward me. Thus they did not deliberate on them but brought them to light.Another interpretation of BE DELIBERATE IN JUDGMENT: What does it mean? It teaches that a man should speak his words calmly and should not speak in anger; for he who speaks in anger will [in the end] cause his words to be forgotten. We find it so in the case of Moses our master that he forgot his words, as it is stated, And Eleazar the priest said unto the men of war that went to the battle: This is the statute of the law which the Lord hath commanded Moses. He commanded Moses but not me; He commanded Moses, my father’s brother, but not me. And where do we find that Moses had spoken in anger? It states, And Moses was wrath with the officers of the Lord…. And Moses said unto them: Have ye saved all the women alive? 14f. Why does the verse state all the women? (ibid. 16)?’ It is because of the advice which the wicked Balaam counselled against Israel, as it is written, And now, behold, I go unto my people; come, and I will announce to thee what this people shall do to thy people in the end of days. XXIV, 14. He said to Balak, ‘This people whom you hate is hungry for food and athirst for drink, since they have nothing to eat or drink except the manna alone. Go, then, erect booths for them, set out food and drink for them, and place there beautiful girls of royal station, to the end that the people may stray after Baal of Peor, and they will fall by the hand of the All-present’. Forthwith Balak proceeded to carry out all that the wicked Balaam had counselled. See, now, what calamity that wicked Balaam brought upon Israel, since through him there fell twenty and four thousand of them, as it is stated, And these that died by the plague were twenty and four thousand. XXV, 9. Is there not here an argument from the greater to the less? If it happened to Moses, who was the wisest among the wise and the greatest among the great, the father of the prophets, that when he spoke in anger he forgot his words, how much more so [does this apply to us ordinary persons]! It therefore teaches that a man should speak his words calmly and not speak in anger.Ben ‘Azzai said: Beware of idle chatter in your speech.

ועשו סייג לתורה. ועשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקב״ה סייג לדבריו ואדם הראשון עשה סייג לדבריו. תורה עשתה סייג לדבריה. משה עשה סייג לדבריו ואף איוב ואף נביאים וחכמים כולם עשו סייג לדבריהם. איזהו סייג שעשה הקב״ה לדבריו הרי הוא אומר (דברים כט) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת מלמד שגלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין הדורות כך לומר על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת לפיכך א״ל הקב״ה למשה משה כתוב והנח לדורות הבאים ואמרו על אשר עזבו את ברית ה׳ [וגו'] וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם. הא למדת (שעשה הקב״ה סייג לדבריו וכתיב בתריה מה שהיו עתידין לומר עדיין) שהוציא הקב״ה שכר בריותיו בשלום. איזהו סייג שעשה אדם הראשון לדבריו הרי הוא אומר (בראשית ב) ויצו ה׳ אלהים על האדם [לאמר] מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שא״ל הקב״ה אלא כך אמר לה ועשה סייג לדבריו יותר ממה שאמר לו הקב״ה ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון שרצה לשמור את עצמו ואת חוה מן העץ אפילו בנגיעה. באותה שעה היה נחש הרשע נטל עצה בלבו אמר הואיל ואיני יכול להכשיל את האדם אלך ואכשיל את חוה. הלך וישב אצלה והרבה שיחה עמה אמר לה אם לנגיעה את אומרת צוה עלינו הקב״ה הריני נוגע בו ואיני מת אף את אם תגעי בו אי את מתה. מה עשה הנחש הרשע באותה שעה עמד ונגע באילן בידיו וברגליו והרתיעו עד שנשרו פירותיו לארץ (ויש אומרים לא נגע בו כל עיקר אלא) כיון שראהו אותו אילן היה צווח עליו ואמר לו רשע רשע אל תגע בי שנאמר (תהלים לו) אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנדני:AND MAKE A FENCE ROUND THE TORAH. Make a fence to your words as the Holy One, blessed be He, made a fence to His words; and likewise Adam the first man, the Torah, Moses, Job, the Prophets, the Writings, and the Sages all made a fence to their words., vol. LVII (1938), pp. 13-50, and vol. LIX (1940), pp. 455-469.What fence did the Holy One, blessed be He, make to His words? It is stated, Even all the nations shall say; Wherefore hath the Lord done thus unto this land? This teaches that it was already revealed to Him Who spoke and the world came into being, I, p. 89.] that future generations will ask: Wherefore hath the Lord done thus unto this land? Consequently the Holy One, blessed be He, said to Moses, ‘Moses, write [down the answer] and place it on record for generations to come: Then men shall say: Because they forsook the covenant of the Lord … and went and served other gods, and worshipped them, gods that they knew not, and that He had not allotted unto them. 24f. In this passage there is a vindication of God’s actions. Lest the nations misjudge and deem them tyrannical or arbitrary, it is stated from the beginning what calamities will befall the people in the event of disobedience. Cf. the parallel passage in ’Aboth d’Rabbi Nathan, Recension II, ed. Schechter, p. 3. Hence you learn that the Holy One, blessed be He, made a fence to His words, and recorded in the Torah what people would say in the future; thus bearing witness that the Holy One, blessed be He, pays His creatures their reward in full., p. 116, reading dikthab battorah for dikthib bathreh and ‘edin (i.e. ‘edim) for ‘adayin. The Meiri in his commentary on Aboth explains the last sentence to mean that God prescribed in His Torah only such laws as were acceptable to man and within the capacity of human activity, and did not lay upon His creatures impossible demands. In this way mankind was afforded an opportunity of drawing a full reward.What fence did Adam, the first man, make to his words? It is stated, And the Lord God commanded the man, saying: Of every tree of the garden thou mayest freely eat; but of the tree of the knowledge of good and evil, thou shalt not eat of it; for in the day that thou eatest thereof thou shalt surely die. Adam was unwilling to tell this to Eve exactly as the Holy One, blessed be He, had commanded him; he therefore made a fence to his words, over and above the words which the Holy One, blessed be He, had spoken to him, and this is what he said to her, But of the fruit of the tree which is in the midst of the garden, God hath said: Ye shall not eat of it, neither shall ye touch it, lest ye die. III, 3. By so doing he meant to keep both himself and Eve away from the tree, even to the extent of not touching it. At that moment the wicked serpent reasoned to himself saying, ‘Since I cannot bring about the fall of Adam, I will bring about the fall of Eve’. Thereupon he went and seated himself beside Eve and entered into much conversation with her. He said, ‘If you think it is the touching [of the tree] that the Holy One, blessed be He, has forbidden us, behold I will touch it and not die; so you, too, will not die if you touch it’. What did the wicked serpent then do? He arose, touched the tree with his hands and feet, and shook it violently so that its fruit fell to the ground. There are some, however, who say that he did not actually touch it, but that as soon as the tree saw him it cried out, ‘O wicked one, do not touch me’; as it is stated, Let not the foot of pride overtake me, and let not the hand of the wicked shake me..

Avot DeRabbi Natan 1