Götzendienst (Awoda Sara) — Rambam

Götzendienst (Awoda Sara)

Götzendienst (Awoda Sara) — Rambam auf Beth HaMidrash: der hebräische Text und seine deutsche Übersetzung, mit Raschi und den großen Kommentatoren. Kostenlos, online.

בִימֵי אֱנוֹשׁ טָעוּ בְּנֵי הָאָדָם טָעוּת גָּדוֹל וְנִבְעֲרָה עֲצַת חַכְמֵי אוֹתוֹ הַדּוֹר וֶאֱנוֹשׁ עַצְמוֹ מִן הַטּוֹעִים הָיָה. וְזוֹ הָיְתָה טָעוּתָם. אָמְרוּ הוֹאִיל וְהָאֱלֹהִים בָּרָא כּוֹכָבִים אֵלּוּ וְגַלְגַּלִּים לְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם וּנְתָנָם בַּמָּרוֹם וְחָלַק לָהֶם כָּבוֹד וְהֵם שַׁמָּשִׁים הַמְשַׁמְּשִׁים לְפָנָיו רְאוּיִין הֵם לְשַׁבְּחָם וּלְפָאֲרָם וְלַחֲלֹק לָהֶם כָּבוֹד. וְזֶהוּ רְצוֹן הָאֵל בָּרוּךְ הוּא לְגַדֵּל וּלְכַבֵּד מִי שֶׁגִּדְּלוֹ וְכִבְּדוֹ. כְּמוֹ שֶׁהַמֶּלֶךְ רוֹצֶה לְכַבֵּד הָעוֹמְדִים לְפָנָיו וְזֶהוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁעָלָה דָּבָר זֶה עַל לִבָּם הִתְחִילוּ לִבְנוֹת לַכּוֹכָבִים הֵיכָלוֹת וּלְהַקְרִיב לָהֶן קָרְבָּנוֹת וּלְשַׁבְּחָם וּלְפָאֲרָם בִּדְבָרִים וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לְמוּלָם כְּדֵי לְהַשִּׂיג רְצוֹן הַבּוֹרֵא בְּדַעְתָּם הָרָעָה. וְזֶה הָיָה עִקַּר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכָךְ הָיוּ אוֹמְרִים עוֹבְדֶיהָ הַיּוֹדְעִים עִקָּרָהּ. לֹא שֶׁהֵן אוֹמְרִים שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא כּוֹכָב זֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אוֹמֵר מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא. כְּלוֹמַר הַכּל יוֹדְעִים שֶׁאַתָּה הוּא לְבַדְּךָ אֲבָל טָעוּתָם וּכְסִילוּתָם שֶׁמְּדַמִּים שֶׁזֶּה הַהֶבֶל רְצוֹנְךָ הוּא:1) In den Tagen des Enosch waren die Menschen in einem großen Irrtum befangen. Die Vernünfteleien der Weisen jenes Zeitalters waren Torheit, und Enosch selbst war weit von der wahren Einsicht entfernt. Man sagte: Weil Gott die Sterne und Himmelssphären zur Leitung und Regierung der Welt erschaffen, sie so hoch gestellt, ihnen dadurch so viel Ehre zuerkannt und dieselben, auch zu seinem Dienste berufen, so gezieme es sich wohl, ihnen Lob, Ruhm und Ehrenbezeugungen zu spenden: es sei nun auch der Wille Gottes, gelobt sei er, dass auch wir Diejenigen erheben und ehren, welche er selbst erhebt und auszeichnet; ganz so wie ein König wünscht, dass man Diejenigen erhebe und ehre, die ihm am Nächsten stehen, und darin sich selbst geehrt findet«. Als nun dieser Gedanke in ihren Herzen aufstieg, fingen sie an Tempel für die Sterne zu bauen, ihnen Opfer darzubringen, sie mit Worten zu loben und zu preisen, und sich vor ihnen zu beugen, um auf diese Weise, ihrer irrigen Meinung nach, den Willen des Schöpfers zu vollziehen. Dies war nun der Ursprung des Götzendienstes und die Lehre derjenigen Götzendiener, welche dessen Grundlagen kannten, dabei aber keineswegs die Meinung hegten, es gäbe außer diesem und jenem Stern keinen Gott weiter. Darauf deuten auch die Worte des Propheten Jeremias hin: »Wer sollte dich nicht fürchten, Du König der Völker? Dir gebührt Ehrfurcht, denn unter allen Weisen der Völker und in all ihren Reichen ist Dir Keiner gleich; aber in einem sind sie Toren und Narren, nämlich in ihrer nichtigen Lehre, Holz zu verehren.« (Jer. 10:7-8). Als wollte er damit sagen: Alle wissen wohl, dass Du einzig bist, während ihr Irrtum und ihre Torheit nur darin bestehe, dass sie sich einbilden, jenes nichtige Treiben sei Dir wohlgefällig.«

וְאַחַר שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים עָמְדוּ בִּבְנֵי הָאָדָם נְבִיאֵי שֶׁקֶר וְאָמְרוּ שֶׁהָאֵל צִוָּה וְאָמַר לָהֶם עִבְדוּ כּוֹכָב פְּלוֹנִי אוֹ כָּל הַכּוֹכָבִים וְהַקְרִיבוּ לוֹ וְנַסְּכוּ לוֹ כָּךְ וְכָךְ וּבְנוּ לוֹ הֵיכָל וַעֲשׂוּ צוּרָתוֹ כְּדֵי לְהִשְׁתַּחֲווֹת לוֹ כָּל הָעָם הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים וּשְׁאָר עַמֵּי הָאָרֶץ. וּמוֹדִיעַ לָהֶם צוּרָה שֶׁבָּדָה מִלִּבּוֹ וְאוֹמֵר זוֹ הִיא צוּרַת הַכּוֹכָב פְּלוֹנִי שֶׁהוֹדִיעוּהוּ בִּנְבוּאָתוֹ. וְהִתְחִילוּ עַל דֶּרֶךְ זוֹ לַעֲשׂוֹת צוּרוֹת בַּהֵיכָלוֹת וְתַחַת הָאִילָנוֹת וּבְרָאשֵׁי הֶהָרִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וּמִתְקַבְּצִין וּמִשְׁתַּחֲוִים לָהֶם וְאוֹמְרִים לְכָל הָעָם שֶׁזּוֹ הַצּוּרָה מֵיטִיבָה וּמְרֵעָה וְרָאוּי לְעָבְדָהּ וּלְיִרְאָה מִמֶּנָּה. וְכֹהֲנֵיהֶם אוֹמְרִים לָהֶם שֶׁבַּעֲבוֹדָה זוֹ תִּרְבּוּ וְתַצְלִיחוּ וַעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ וְאַל תַּעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ. וְהִתְחִילוּ כּוֹזְבִים אֲחֵרִים לַעֲמֹד וְלוֹמַר שֶׁהַכּוֹכָב עַצְמוֹ אוֹ הַגַּלְגַּל אוֹ הַמַּלְאָךְ דִּבֵּר עִמָּהֶם וְאָמַר לָהֶם עִבְדוּנִי בְּכָךְ וְכָךְ וְהוֹדִיעַ לָהֶם דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ וַעֲשׂוּ כָּךְ וְאַל תַּעֲשׂוּ כָּךְ. וּפָשַׁט דָּבָר זֶה בְּכָל הָעוֹלָם לַעֲבֹד אֶת הַצּוּרוֹת בַּעֲבוֹדוֹת מְשֻׁנּוֹת זוֹ מִזּוֹ וּלְהַקְרִיב לָהֶם וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת. וְכֵיוָן שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים נִשְׁתַּכַּח הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא מִפִּי כָּל הַיְקוּם וּמִדַּעְתָּם וְלֹא הִכִּירוּהוּ וְנִמְצְאוּ כָּל עַם הָאָרֶץ הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים אֵינָם יוֹדְעִים אֶלָּא הַצּוּרָה שֶׁל עֵץ וְשֶׁל אֶבֶן וְהַהֵיכָל שֶׁל אֲבָנִים שֶׁנִּתְחַנְּכוּ מִקַּטְנוּתָם לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהּ וּלְעָבְדָהּ וּלְהִשָּׁבַע בִּשְׁמָהּ. וְהַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ בָּהֶם כְּגוֹן כֹּהֲנֵיהֶם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְדַמִּין שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא הַכּוֹכָבִים וְהַגַּלְגַּלִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ הַצּוּרוֹת הָאֵלּוּ בִּגְלָלָם וּלְדַמּוֹתָן. אֲבָל צוּר הָעוֹלָמִים לֹא הָיָה שׁוּם אָדָם שֶׁהָיָה מַכִּירוֹ וְלֹא יוֹדְעוֹ אֶלָּא יְחִידִים בָּעוֹלָם כְּגוֹן חֲנוֹךְ וּמְתוּשֶׁלַח נֹחַ שֵׁם וְעֵבֶר. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה הָיָה הָעוֹלָם הוֹלֵךְ וּמִתְגַּלְגֵּל עַד שֶׁנּוֹלַד עַמּוּדוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהוּא אַבְרָהָם אָבִינוּ:2) Im Laufe der Zeit aber traten unter den Menschen falsche Propheten auf, die da sagten Gott habe ihnen geboten: Verehret diesen oder jenen Stern, oder auch alle Sterne, opfert ihnen, bringet ihnen Libationen dar, bauet ihnen Tempel, bildet ihre Gestalten nach, damit sich das ganze Volk, Frauen, Kinder und die übrigen Einwohner des Landes davor beugen. Der falsche Prophet legte ihnen eine erdichtete Gestalt bei, und gab vor, dass ihm eine solche in seinen prophetischen Visionen erschienen sei. Dergestalt fing man nun an, in Tempeln, unter Bäumen, auf Berggipfeln und auf Hügeln Götzenbilder aufzustellen, um welche man sich versammelte, vor denen man sich beugte, und jene Propheten predigten dem Volke, dass dieser oder jener Götze Gutes oder Böses ausübe, und dass man ihm dienen und Ehrfurcht bezeugen müsse. Die Priester versicherten, durch diesen Dienst werde man mächtig und glücklich sein, und sagten zum Volke: Dies tut und jenes unterlasst. Darauf standen noch andere Lügner auf und gaben vor, der Stern, die Himmelssphäre, der Engel selbst habe mit ihnen gesprochen und ihnen vorgeschrieben: »Dienet mir so und so«, und ihnen auf diese Weise angedeutet, wie der Dienst einzurichten sei, was man zu tun oder zu unterlassen habe. Dergestalt nahm die Unsitte immer mehr und mehr überhand, den Götzen auf gar wunderliche Weise zu dienen, vor ihnen sich zu beugen und ihnen zu opfern, so dass in der Folge der gepriesene, Ehrfurcht gebietende Name des Ewigen ebenso aus dem Munde, wie aus dem Herzen Aller verdrängt wurde und Niemand ihn mehr bekannte, und dass das ganze Volk, samt Weibern und Kindern, eben nur von diesem Götzen aus Holz oder Stein wusste, oder auch nur von dem steinernen Tempel, wo sie von Kindheit an gewöhnt worden waren, sich zu bücken, Götzendienst auszuüben und Eide abzulegen. Selbst die Klügeren unter ihnen, wie auch die Priester und dergleichen Personen, bildeten sich ein, dass es keinen Gott gäbe, sondern nur Sterne und Sphären, zu deren Verehrung und Nachbildung die Standbilder gefertigt worden seien. Den Schöpfer des Weltalls aber erkannte und bekannte kein Mensch, höchstens nur Einzelne, wie: Chanoch, Metuschelach, Noach, Schem und Eber. Auf diese Weise ging es fort und fort in der Welt, bis die Weltenstütze, unser Vater Abraham, geboren ward. ...

כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַל אֵיתָן זֶה הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט בְּדַעְתּוֹ וְהוּא קָטָן וְהִתְחִיל לַחֲשֹׁב בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְהָיָה תָּמֵהַּ הֵיאַךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַגַּלְגַּל הַזֶּה נוֹהֵג תָּמִיד וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מַנְהִיג וּמִי יְסַבֵּב אוֹתוֹ. כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיְּסַבֵּב אֶת עַצְמוֹ. וְלֹא הָיָה לוֹ מְלַמֵּד וְלֹא מוֹדִיעַ דָּבָר אֶלָּא מֻשְׁקָע בְּאוּר כַּשְׂדִּים בֵּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַטִּפְּשִׁים וְאָבִיו וְאִמּוֹ וְכָל הָעָם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְהוּא עוֹבֵד עִמָּהֶם וְלִבּוֹ מְשׁוֹטֵט וּמֵבִין עַד שֶׁהִשִּׂיג דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהֵבִין קַו הַצֶּדֶק מִתְּבוּנָתוֹ הַנְּכוֹנָה. וְיָדַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד וְהוּא מַנְהִיג הַגַּלְגַּל וְהוּא בָּרָא הַכּל וְאֵין בְּכָל הַנִּמְצָא אֱלוֹהַּ חוּץ מִמֶּנּוּ. וְיָדַע שֶׁכָּל הָעוֹלָם טוֹעִים וְדָבָר שֶׁגָּרַם לָהֶם לִטְעוֹת זֶה שֶׁעוֹבְדִים אֶת הַכּוֹכָבִים וְאֶת הַצּוּרוֹת עַד שֶׁאָבַד הָאֱמֶת מִדַּעְתָּם. וּבֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִכִּיר וְיָדַע הִתְחִיל לְהָשִׁיב תְּשׁוּבוֹת עַל בְּנֵי אוּר כַּשְׂדִּים וְלַעֲרֹךְ דִּין עִמָּהֶם וְלוֹמַר שֶׁאֵין זוֹ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים בָּהּ וְשִׁבֵּר הַצְּלָמִים וְהִתְחִיל לְהוֹדִיעַ לָעָם שֶׁאֵין רָאוּי לַעֲבֹד אֶלָּא לֶאֱלוֹהַּ הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לְהִשְׁתַּחֲווֹת וּלְהַקְרִיב וּלְנַסֵּךְ כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּהוּ כָּל הַבְּרוּאִים הַבָּאִים. וְרָאוּי לְאַבֵּד וּלְשַׁבֵּר כָּל הַצּוּרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ בָּהֶן כָּל הָעָם כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁהֵם מְדַמִּים שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא אֵלּוּ. כֵּיוָן שֶׁגָּבַר עֲלֵיהֶם בִּרְאָיוֹתָיו בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ לְהָרְגוֹ וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס וְיָצָא לְחָרָן. וְהִתְחִיל לַעֲמֹד וְלִקְרֹא בְּקוֹל גָּדוֹל לְכָל הָעוֹלָם וּלְהוֹדִיעָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד לְכָל הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לַעֲבֹד. וְהָיָה מְהַלֵּךְ וְקוֹרֵא וּמְקַבֵּץ הָעָם מֵעִיר לְעִיר וּמִמַּמְלָכָה לְמַמְלָכָה עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ כְּנַעַן וְהוּא קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כא לג) "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם". וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ הָעָם מִתְקַבְּצִין אֵלָיו וְשׁוֹאֲלִין לוֹ עַל דְּבָרָיו הָיָה מוֹדִיעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי דַּעְתּוֹ עַד שֶׁיַּחְזִירֵהוּ לְדֶרֶךְ הָאֱמֶת עַד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו אֲלָפִים וּרְבָבוֹת וְהֵם אַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וְשָׁתַל בְּלִבָּם הָעִקָּר הַגָּדוֹל הַזֶּה וְחִבֵּר בּוֹ סְפָרִים וְהוֹדִיעוֹ לְיִצְחָק בְּנוֹ. וְיָשַׁב יִצְחָק מְלַמֵּד וּמַזְהִיר. וְיִצְחָק הוֹדִיעַ לְיַעֲקֹב וּמִנָּהוּ לְלַמֵּד וְיָשַׁב מְלַמֵּד וּמַחֲזִיק כָּל הַנִּלְוִים אֵלָיו. וְיַעֲקֹב אָבִינוּ לִמֵּד בָּנָיו כֻּלָּם וְהִבְדִּיל לֵוִי וּמִנָּהוּ רֹאשׁ וְהוֹשִׁיבוֹ בִּישִׁיבָה לְלַמֵּד דֶּרֶךְ הַשֵּׁם וְלִשְׁמֹר מִצְוַת אַבְרָהָם. וְצִוָּה אֶת בָּנָיו שֶׁלֹּא יַפְסִיקוּ מִבְּנֵי לֵוִי מְמֻנֶּה אַחַר מְמֻנֶּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשָּׁכַח הַלִּמּוּד. וְהָיָה הַדָּבָר הוֹלֵךְ וּמִתְגַּבֵּר בִּבְנֵי יַעֲקֹב וּבַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְנַעֲשֵׂית בָּעוֹלָם אֻמָּה שֶׁהִיא יוֹדַעַת אֶת ה'. עַד שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וְחָזְרוּ לִלְמֹד מַעֲשֵׂיהֶן וְלַעֲבֹד כּוֹכָבִים כְּמוֹתָן חוּץ מִשֵּׁבֶט לֵוִי שֶׁעָמַד בְּמִצְוַת אָבוֹת. וּמֵעוֹלָם לֹא עָבַד שֵׁבֶט לֵוִי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכִמְעַט קָט הָיָה הָעִקָּר שֶׁשָּׁתַל אַבְרָהָם נֶעֱקָר וְחוֹזְרִין בְּנֵי יַעֲקֹב לְטָעוּת הָעוֹלָם וּתְעִיּוֹתָן. וּמֵאַהֲבַת ה' אוֹתָנוּ וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבוּעָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ עָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים וּשְׁלָחוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּתְנַבֵּא משֶׁה רַבֵּנוּ וּבָחַר ה' יִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה הִכְתִּירָן בְּמִצְוֹת וְהוֹדִיעָם דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ וּמַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְכָל הַטּוֹעִים אַחֲרֶיהָ:3) In der zartesten Kindheit schon fing dieser an nachzugrübeln, und am Tage wie nachts sich in den Gedanken zu vertiefen: Wie es denn möglich sei, dass die Himmelssphären sich immerfort bewegen, ohne eine leitende und bewegende Kraft, da sie sich doch unmöglich von selbst bewegen können. Er hatte weder einen Lehrer, noch sonst Jemanden, der ihn hätte unterrichten können, sondern war zu Ur im Lande Kasdim unter die törichten Götzendiener verschlagen, wo sogar sein Vater und seine Mutter wie das ganze Volk Götzen dienten. Abraham aber, während er die üblichen äußeren Gebräuche mitmachte, grübelte und dachte in seinem Innern so lange nach, bis er auf den Pfad der Wahrheit gelangte und ihm seine gesunde Vernunft als Richtschnur der Wahrheit diente, so dass er erkannte, dass es nur einen Gott gibt, der die Himmelssphären leitet, und Alles erschaffen hat, und es außer Ihm nirgends einen Gott gibt. Nun ward ihm auch klar, dass die ganze Welt im Irrtum befangen sei, und er sah ein was sie bewogen, den Sternen und Götzen zu dienen, so dass sich ihr Geist von der Wahrheit immer mehr und mehr entfremdete. Abraham war vierzig Jahre alt, als er seinen Schöpfer erkannte. Nachdem nun diese Erkenntnis bei ihm zum klaren Bewusstsein sich ausgebildet, fing er an, den Leuten von Ur im Lande Kasdim Belehrung zu erteilen, sich mit ihnen in Erörterungen einzulassen und sie darauf hinzuweisen, dass der Weg, auf dem sie wandelten, nicht der der Wahrheit sei. Darauf zerbrach er die Götzenbilder, fing an das Volk darüber zu belehren, dass es sich zieme allein dem Gott der Welten zu dienen, sich vor ihm zu beugen, und ihm Opfer und Trankopfer darzubringen, damit ihn auch alle kommenden Geschlechter erkennen; ferner sagte er ihnen, dass es sich zieme alle Götzenbilder zu zerbrechen und völlig zu vernichten, damit das Volk durch sie nicht irre geführt werde wie diejenigen, welche da glauben, dass es außer ihnen keinen Gott gebe. Als er sie solcher Gestalt durch seine Beweise überführt hatte, wollte ihn der König umbringen, aber er ward durch ein Wunder gerettet und ging fort nach Charan. — Dort trat er öffentlich auf, — und begann der ganzen Welt mit lauter Stimme zuzurufen und ihr zu verkünden, dass es Einen Gott gibt, der das ganze Weltall regiert und dem allein man dienen und Verehrung zollen müsse. Also verkündend, und das Volk um sich sammelnd, wanderte er von Land zu Land, von Königreich zu Königreich, bis er in das Land Kanaan kam, und auch dort dasselbe verkündete, wie es heißt: »Er verkündete dort den Namen des Ewigen, des Schöpfers der Welt.« (Gen. 21:33). Wenn nun das Volk sich um ihn versammelte, und ihm auf seine Worte Einwendungen machte, so belehrte er einen Jeden, je nach dem Grade seiner Erkenntnis, bis es ihm gelungen, ihn aus den Weg der Erkenntnis zurückzuführen. Auf diese Weise sammelten sich um ihn Tausende und Myriaden, und diese wurden die Hausleute Abrahams genannt. Er prägte ihren Herzen jene große Grundwahrheit ein, verfasste darüber Bücher und machte seinen Sohn Isaak damit bekannt. Isaak fuhr nun fort zu lehren und zu unterrichten, teilte jene Lehre seinem Sohne Jakob mit, setzte ihn zum Lehrer ein, auf dass er belehrte und bestärkte Alle, die um ihn versammelt waren. Unser Vater Jakob unterrichtete nun alle seine Söhne, zeichnete unter ihnen Levi aus, machte ihn zum Oberrichter und erkor ihn aus, den Gottesweg zu lehren, und die Gebote Abrahams zu erfüllen. Auch befahl er seinen Kindern, dass sie den Gelehrtenstand unter den Nachkommen Levis nicht untergehen lassen möchten. Also wuchs diese Erkenntnis unter den Kindern Jakobs, und unter denen die zu ihnen gehörten, immer fort und fort, und auf diese Weise bildete sich eine ganze Nation heran voll der Gotterkenntnis. In der Folge aber als die Israeliten in Ägypten waren, da lernten sie auch die dortigen Sitten und den dort herkömmlichen Götzendienst ausüben; eine alleinige Ausnahme hiervon bildete nur der Stamm Levi, der bei den Geboten seiner Väter treu verharrte; denn nie hat der Stamm Levi Götzen gedient. Wenig fehlte nun — und die Grundlage, welche Abraham gelegt, wäre zerstört worden, und die Nachkommen Jakobs wären in die Irrtümer der Welt wieder verfallen; weil uns aber Gott liebte und die Verheißung, die er Abraham zugeschworen, erfüllen wollte, schuf er unseren Lehrer Moses, den Größten aller Propheten, und übertrug ihm seine Sendung. Als aber unserem Lehrer Moses der Prophetenberuf ward und der Ewige Israel offenbaret, dass er es zum Träger seines Willens erkoren, wand er gleichsam einen Kranz von Geboten um das Haupt des Volkes, erklärte ihnen die Art und Weise des wahren Gottesdienstes, und wie man mit den Götzen und ihren Dienern zu verfahren habe.

Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations.1 · Jad Haghasakkah, trans. by L. Mandelstamm. St. Petersburg, 1851. Corrected and edited by Igor Itkin - German