Midrash Tehilim — Midrash

Midrash Tehilim

Midrash Tehilim — Midrash no Beth HaMidrash: o texto hebraico e sua tradução em português, com Rashi e os grandes comentaristas. Grátis, online.

אשרי האיש אשר לא הלך. זה שאמר הכתוב (משלי יא כז) שוחר טוב יבקש רצון. מי הוא זה. זה דוד מלך ישראל שהיה שוחר בטובתן של ישראל להעמיד מהן כ"ד משמרות כהונה ועשרים וארבע משמרות לויה. יבקש רצון שהיה מבקש רחמים שתשרה עליו שכינה כדי לברך את ישראל. והיכן ברכן באשרי האיש. (שם) ודורש רעה תבואנו. זה דואג ואחיתופל:“Blessed is the person who does not walk [in the counsel of the wicked, nor stand in the way of sinners, nor sit in the seat of scoffers. But his delight is in the law of the Lord, and on His law he meditates day and night]" (Psalm 1:1-2). This [relates to] that which is said in the verse: “One who earnestly seeks the good, pursues what is pleasing, [and evil comes to someone who is bent on it]" (Proverbs 11:27). Who is this [person who earnestly seeks the good]? This is David, King of Israel, who earnestly sought the good of Israel, to establish 24 priestly divisions and 24 Levitical divisions for them. He pursued what is pleasing, in that he requested that God, in His mercy, would allow His presence to rest upon him, so that he should be able to bless Israel [under the influence of this Divine inspiration]. And how did he bless them? With “Blessed is the person” [i.e., with our psalm, Psalms 1]. “And evil comes to someone who is bent on it” (Proverbs 11:27). This refers to Doeg and Ahithophel.

דבר אחר אשרי האיש. זה שאמר הכתוב (שמואל-ב ז יח) ויבא המלך דוד וישב לפני ה'. וכן תני רבי חייא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. רבי אמי בשם ריש לקיש אמר אין ישיבה בעזרה אלא מקום מלכי בית דוד בלבד. וכן הוא אומר וישב דוד. ולא כן אמר רב הונא בשם רבי ישמעאל אין ישיבה למעלה שנאמר (דניאל ז טז) קרבת על חד מן קאמיא. שאין להם קפיצת הרגל. שנאמר (יחזקאל א ז) ורגליהם רגל ישרה. וכתיב (ישעיה ו ב) שרפים עומדים ממעל לו. וכתיב (זכריה ג ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. למעלה אין ישיבה ודוד יושב. אמר רבי אמי אף למלכי בית דוד אין להם ישיבה. ומהו וישב שסמך עצמו. ולמי היתה ישיבה הוי אומר לכהן גדול. שנאמר (שמואל-א א ט) ועלי הכהן יושב על הכסא. אם כן מהו וישב לפני ה' שישב עצמו בתפלה. תמן תנינן עמוני ומואבי איסורן איסור עולם אבל נקבותיהן מותרות מיד. (שמואל-ב ז יח) ויאמר מי אנכי וגו' ומי ביתי כי הביאותני עד הלום. מה הוא עד הלום. לא די שבאתי בקהל אלא שעשיתני מלך. ואין הלום אלא מלך שנאמר (שמואל-א י כב) הבא עוד הלום איש. (שמואל-ב ז יט) ותקטן עוד זאת בעיניך כאינש דאמר לחבריה זעירא הדא באפך. (שם) ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק. שהייתי רחוק ונתקרבתי. (שם) וזאת תורת האדם. זאת שכתבת בתורתך (דברים כג ד) לא יבא עמוני ומואבי. לא כתבת אלא על האדם אבל נקבותיהן מותרות מיד. וזאת תורת האדם אברהם יצחק ויעקב אין כתיב כאן. אלא תורת האדם. ומי הוא משובח שבנביאים ומשובח שבמלכים. משובח שבנביאים זה משה. משובח שבמלכים זה דוד. את מוצא שכל מה שעשה משה עשה דוד. משה הוציא את ישראל ממצרים. ודוד הוציא את ישראל משעבוד מלכיות. משה עשה מלחמות בסיחון ועוג. ודוד עשה מלחמותיו של הקב"ה שנאמר (שמואל-א כה כח) כי מלחמות ה' אדוני נלחם. משה מלך על ישראל ויהודה שנאמר (דברים לג ה) ויהי בישורון מלך. ודוד מלך על ישראל ויהודה. משה קרע להם את הים. ודוד קרע להם את הנהרות שנאמר (תהלים ס ב) בהצותו את ארם נהרים. משה בנה מזבח. ודוד בנה מזבח. זה הקריב וזה הקריב. משה נתן להם חמשה חומשי תורה. וכנגדם נתן להם דוד ספר תהלים שיש בו חמשה ספרים. אשרי האיש. למנצח משכיל. מזמור לאסף. תפלה למשה. יאמרו גאולי. משה בירך את ישראל באשריך. ודוד בירך באשרי. (משלי ח ח) בצדק כל אמרי פי אין בהם נפתל ועקש. אין בהם לא קפדנות ולא עקמנות. מצינו שעקם הכתוב שתים ושלש אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר (בראשית ז ח) מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה. אמר רבי יודן בר' מנשיא אף כשבא לפתוח בסימני טהרה. (ויקרא יא ד) את הגמל כי לא מפריס פרסה אין כתיב כאן אלא כי מעלה גרה. (שם ז) ואת החזיר כי לא מעלה גרה אין כתיב כאן אלא כי מפריס פרסה. אמר דוד אף הקב"ה העיד עלי ואמר (שמואל-א יג יד) בקש ה' לו איש כלבבו. וכינה שמו לבוראו מה בוראו לא מוציא דבר מגונה מפיו אף דוד כן. היה לו לומר ארור האיש אשר הלך בעצת רשעים או אשרי האיש אשר הלך בעצת צדיקים. ולא אמר אלא לא הלך. כיוצא בדבר אתה אומר (ירמיה טו א) אם יעמוד משה ושמואל. אתה מוצא שכל מה שכתוב בזה כתוב בזה. זה לוי וזה לוי. זה בנה מזבח וזה בנה מזבח. זה הקריב וזה הקריב. זה מלך וזה מלך. וכן הוא אומר (דברים יח טו) נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים. וכן תמצא בירמיה. מה שכתוב בזה כתוב בזה. כיוצא בדבר דוד ושלמה. מה שכתוב בזה כתוב בזה. רבי יודן אומר המזמור הזה משובח מכל המזמורים:Another interpretation of “Blessed is the person” (Psalms 1:1) – This [relates to] that which is said in the verse: “Then King David came and sat before God [and he said, “What am I, Oh Sovereign God, and what is my family, that You have brought me thus far?” (2 Samuel 7:18). And so, Rabbi Chiya taught: “There is no sitting in the Temple courtyard except for the kings of the Davidic dynasty.” And Rabbi Ami said, in the name of Reish Lakish: “There is no sitting in the Temple courtyard except in the place designated for the kings of the Davidic dynasty.” And that’s why it says that, “David sat” (2 Samuel 7:18). Rav Huna said, in the name of Rabbi Yishmael, “Not so! There is no sitting above [in heaven], as it is stated, “I approached one of the [heavenly] attendants” (Daniel 7:16) [and the Aramaic word for “attendant” suggests that he was standing,] since [angels] do not have knees. As it is said, “Their legs were straight legs” (Ezekiel 1:7). And it is written, “Seraphs stood above him” (Isaiah 6:2). And it is written, “I will grant you walking among those who stand here” (Zechariah 3:7). Above there is no sitting, but David sits?!” Rabbi Ami said, “Even the kings of the house of David have no sitting. And what [does the verse mean when it says that] “he sat”? It means that he leaned himself.” And for whom was there sitting? You might suggest [that there was sitting for] the high priest. As it is said, “And Eli the priest sat upon a seat” (1 Samuel 1:9). If so [if there was only sitting for the high priest in the Tabernacle], what [does it mean when it says of David that] “he sat before the Lord” (2 Samuel 7:18)? It means that he placed himself in prayer [i.e., with such devotion that he could be described as dwelling/sitting within his prayer]. There [in 2 Samuel 7:18] we learn that the prohibition upon male Ammonite and Moabite [converts] is an eternal prohibition, but that their women are permitted [to convert] immediately: “Who am I, and who is my household, that you have brought me this far?” (2 Samuel 7:18). What is “this far”? Is it not enough that I [even managed] to come into the congregation [given my Moabite background], but that I became king? And “this far” [i.e., the Hebrew word הלום] refers only to a king, as it is said, “Behold the king comes” (1 Samuel 10:22) [and the word used for “king,” in that verse, is הלום איש]. “And this was yet small in Your eyes” (2 Samuel 7:19) — like a person who says to his fellow: “This is but a small thing in your presence.” “And You have spoken also of Your servant’s house for a great while to come” (2 Samuel 7:19) — [the fact that the future is described in terms of its being far away is an allusion to David’s feeling that] “I was far away [as a descendent of Moab], yet I have been brought near.” “And this is the Torah for mankind” (2 Samuel 7:19) — This is what you wrote in your Torah, “An Ammonite or Moabite shall not enter into the congregation of the Lord” (Deuteronomy 23:4). You wrote only about the men, but their women are permitted immediately. And [in 2 Samuel 7:19] the Torah is not described as the Torah of Abraham, Isaac, and Jacob, but the Torah of mankind. And who is the most praiseworthy of the prophets, and who is the most praiseworthy of the kings? The most praiseworthy of the prophets is Moses. The most praiseworthy of the kings is David. Moses took the Israelites out of Egypt. And David took Israel [out from under] the subjugation of [various] kingdoms. Moses made war with Sihon and Og. And David fought the wars of the Holy One, blessed be He, as it is said “for the wars of God, my master has fought” (1 Samuel 25:28). Moses was king over Israel and Judah as it is said, “And he was king in Yeshurun” (Deuteronomy 23:5). And David ruled over Israel and Judah. Moses split the sea for [the Israelites]. And David split the rivers for them, as it says, “He fought against Aram Naharayim” [which can be creatively translated, given the etymology of the various words, to mean, “He split mighty rivers”] (Psalms 60:2). Moses built an altar. And David built an altar. This one brought sacrifices, and that one brought sacrifices. Moses gave them five books of the Torah, and to correspond to them, David gave them the book of Psalms which contains five books: [the one which starts with] “Blessed is the person” (Psalms 1:1); [the one which starts with] “For the leader” (Psalms 42:1); [the one which starts with] “A psalm of Asaph” (Psalms 73:1); [the one that starts with] “A prayer of Moses” (Psalms 90:1); [and the one that begins] “Let those who have been redeemed say” (Psalms 107:2). Moses blessed the Israelites with the word “אשריך - you are blessed” (Deuteronomy 33:29), and David blessed [them] with [the word] אשרי [which begins the book of Psalms in Psalms 1:1]. “All my words are just. None of them are perverse or crooked” (Proverbs 8:8). There is neither pedantry nor deviation within them. We find that Scripture deviates two or three letters rather than to utter an ugly thing. As it is said, “from the pure animal, and from the animal which isn’t pure” (Genesis 7:8). Rabbi Yudan ben Rabbi Menasia said, “even when [it describes the properties of unkosher animals, the Torah prefers] to start with the pure [attributes that it might have. For example, the Torah] doesn’t say, “the Camel [is unkosher], because it doesn’t have split hooves;” instead [it opens by telling us that despite the fact that it] “chews the cud” [it isn’t kosher, because it doesn’t have split hooves] (Leviticus 11:4). [Likewise, the Torah] doesn’t say, “And the pig [isn't kosher], because it doesn’t chew the cud;” instead [it opens by telling us that despite the fact that it] “has split hooves” [it isn’t kosher, because it doesn’t chew the cud] (Leviticus 11:7). David said, even the Holy One, blessed be He, has testified about me, and said: “God will search for a more like-hearted person” (1 Samuel 13:14). He likened his name to his creator. Just as his creator doesn’t utter anything unsightly, the same could be said of David. He could have said, “Cursed is the person who walks in the company of the wicked,” or “Blessed is the person that walks in the company of the righteous.” But he said, “[blessed is the person] who doesn’t walk..." (Psalms 1:1). You could say a similar thing, [given the following verse:] “[Even if] Moses and Samuel [were to] intercede [with me...]” (Jeremiah 15:1). You find that everything that is written about one [i.e. Moses] is written about the other [i.e. Samuel]. This one was a Levi, and that one was a Levi. This one built an altar and that one built an altar. This one brought sacrifices, and that one brought sacrifices. This one was king, and that one was king. And so, it is said, “a prophet from among your brethren will arise like me” (Deuteronomy 18:15). And thus, you find [what we’ve just seen in the book of] Jeremiah [that Moses and Samuel are compared]. That which is written about this one [i.e. Moses] is written about that one [i.e. Samuel]. And a similar thing could be said about David and Solomon. That which is written about this one is written about that one. Rabbi Yuden says that this Psalm [i.e., the first one] is more praiseworthy than all of the others.

דבר אחר אשרי האיש. זה שאמר הכתוב (תהלים פד יב) כי שמש ומגן ה' אלקים. חזקיה בר' חייא אמר אשריהם צדיקים הנביאים שהם מדמים הצורה ליוצרה. ואת הנטיעה לנוטעה. כמה דאת אמר כי שמש ומגן ה' אלקים. ואמר (יחזקאל מג ב) והנה כבוד אלקי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבודו. אלא אין משמיעים לאזן אלא מה שהיא יכולה לשמוע ואין מראין לעין אלא מה שהיא יכולה לראות. דבר אחר כי שמש ומגן ה' אלקים. אי מה השמש הזו קופחת אף הקב"ה כן. תלמוד לומר ומגן. מה המגן הזה מגין את האדם כך הקב"ה מגין על עולמו. ר' חייא בר אבין אמר מאיר כשמש ומסיך כמגן. דבר אחר מגן זה תריס טארג"א פרסאה שהוא מקיף את האדם משלש רוחותיו. ומנין לרבות רוח הרביעי. תלמוד לומר (תהלים ה יג) ה' כצנה רצון תעטרנו. דבר אחר שמש ומגן מדבר באברהם אבינו. כי שמש זה אברהם שנאמר (ישעיה מא ב) מי העיר ממזרח. ומגן זה אברהם שנאמר (בראשית טו א) אנכי מגן לך. אלקים זה אברהם שנאמר (שם כג ו) נשיא אלקים אתה בתוכנו. חן וכבוד יתן ה' זה אברהם דכתיב (שם יג ב) ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. לא ימנע טוב להולכים בתמים זה אברהם שנאמר (שם יז א) התהלך לפני והיה תמים. ואם באברהם הכתוב מדבר היה לו שיאמר לא ימנע טוב להולך בתמים ומהו להולכים בתמים. אלא מה אברהם שהלך לפני הקב"ה בתמימות נעשה לו מגן אף כל מי שמהלך לפניו בתמימות נעשה לו מגן. ואחריו מה כתיב (תהלים פד יג) אשרי אדם בוטח בך. אברהם אין כתיב כאן אלא אדם. כל אדם. אמר דוד אשרי האיש נתת שלוה לרשעים ואין נאין בשלותן אלא עומדין. ר' יודן פתח ואמר (משלי כה ו) אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד. ר' יודן גרס לה ממקום שפתח זה סתם זה. וממקום שסתם זה פתח זה. ור' פינחס עבד לה אריכא פתח (תהלים קיט ק) מזקנים אתבונן. את מוצא בתחלה היה הקב"ה מברך את עולמו שנאמר (בראשית א כח) ויברך אותם אלקים. כיון שעמד נח ברכו שנאמר (שם ט א) ויברך אלקים את נח ואת בניו. עמד אברהם וברכו שנאמר (שם כד א) וה' ברך את אברהם בכל. מהו (שם יב ב) והיה ברכה. אמר רב נחמן שמסר לו את הברכות ואמר לו עד כאן הייתי זקוק לברך את עולמי מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך ולמאן דאת יהיב ליה ברכה בריך. כיון שעמד יצחק ברכו. מה כתיב (שם כה ה) ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. מה נתן לו. ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן (אמרי). רבי יהודה אומר זו בכורה. ור' נחמיה אמר זו ברכה. ורבנן אמרי זו קבורה ודיאתיקי (שטר ירושה). אמר ר' לוי בשם רבי חמא לא ברכו אלא מתנות נתן לו. ולמה לא ברכו. משל למלך שהיה לו פרדס ומסרו לאריס והיה בו כל מיני אילנות כרוכין זה בזה. אחד של סם חיים ואחד של סם המות. אמר האריס אם אני משקה של סם חיים של סם המות יחיה עמו. ואם אין אני משקהו היאך זה של סם חיים חי. חזר ואמר אותו אריס לשנה זו אני משלים את אריסותי והולך לי ומה דאהנייה למריה דפרדיסא עביד. כך אמר אברהם אני איני מברך את יצחק לפי שעכשיו בני ישמעאל ובני קטורה מתברכים. אמר אנא בשר ודם היום כאן ומחר בקבר ומאי דבעי למיעבד בעולמו יעשה. כיון שמת אברהם נגלה הקב"ה על יצחק וברכו שנאמר (שם כה יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו. וכן עשה ליעקב שנאמר (שם לה ט) וירא אלקים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו. ועמד יצחק וברך את יעקב בנתינה שנאמר (שם כז כח) ויתן לך האלקים מטל השמים. וחתם בקריאה (שם כח א) ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו. עמד יעקב לברך את השבטים ופתח במה שחתם יצחק. הדא הוא דכתיב (שם מט א) ויקרא יעקב אל בניו. וחתם בזאת שנאמר (שם כח) וזאת אשר דבר להם אביהם. עמד משה לברך את ישראל אמר יעקב בכורו של מקום פתח בקריאה וחתם בזאת הריני פותח במה שחתם זקני ופתח (דברים לג א) בזאת הברכה. וחתם (שם כט) באשריך. כיון שעמד דוד פתח במה שחתם משה ואמר אף אני אברך את ישראל באשרי:Another interpretation of “Blessed is the person” (Psalms 1:1): This [relates to] that which is said in the verse: “For the Lord God is a sun and a shield; [God gives grace and glory, and does not withhold good from those who walk with integrity]” (Psalms 84:12). Chezkiah the son of Rabbi Chiyya said, “Blessed are the righteous prophets for they liken the form to He who gives form; and [they liken] the plant to He who plants. Like that which you say, “For the Lord God is a sun and a shield” (Psalm 84:12). And [likewise, Ezekiel] said, “And there, coming from the east with a roar like the roar of mighty waters, was the Presence of the God of Israel, and the earth was lit up by His glory” (Ezekiel 43:2). But [don’t blame the prophets for using these metaphors for describing God because] the ear can only be made to hear what an ear can hear, and an eye can only be shown what an eye can see.” Another interpretation of “For the Lord God is a sun and a shield” (Pslams 84:12). If [you were to say] just as this sun overwhelms [the earth], so too does the Holy One, blessed be He; [the verse continues] to teach us [that, in addition to being like a sun, God is like] “a shield.” Just as a shield protects a person, so too, the Holy One, blessed be He, protects His world. Rabbi Chiyya son of Avin said, “He illuminates [the world] like the sun, and covers [the world] like a shield.” Another interpretation: the shield [in this verse might] refer [only] to a special type of shield called a Persian Targa, which surrounds a person on three sides. So, how do we know to include the fourth side [such that we can rest assured that God protects us from all sides]? [Another verse comes to] teach us: “[For you bless the righteous,] Oh Lord, encompassing them with favour like a shield” (Psalms 5:13). Another interpretation: the sun and the shield allude to Abraham our father. Abraham is likened to the sun, because it is said, “Who raised up one from the east” (Isaiah 41:2). And “shield” [also] alludes to Abraham [because God tells Abraham that He will be his shield], as it is said, “I am a shield to you” (Genesis 15:1). [Even the word] אלוהים [which is a name of God] alludes to Abraham, as it is said, “You are a Prince of אלוהים in our midst” (Genesis 23:6). [Having associated the sun and the shield, and the name אלוהים, with Abraham, we now move on to the next part of Psalms 84:12]: “God gives grace and glory;” this [also] alludes to Abraham, as it is written, “And Abraham was heavily loaded with cattle, silver, and gold” (Genesis 13:2); [the word for heaviness, כבד, in this verse, shares its root with the word for glory כבוד. God] “does not withhold good from those who walk with integrity” (Psalms 84:12), this [also] alludes to Abraham, as it says, “Walk before me, and [do so with] integrity” (Genesis 17:1). But if this Psalm [i.e. Psalm 84] was talking about Abraham, it should have said that [God] “does not withhold good from he who walks with integrity.” Why does it say [in the plural], “those who walk with integrity”? Rather, just as with Abraham, who walked with the Holy One, blessed be He, with integrity, had a shield made for him, so too, anyone who walks with integrity before Him has a shield made for him. And what is written directly after [this verse]? “[Oh God of Hosts,] blessed is the person who trusts in you” (Psalms 84:13). “Abraham” isn’t written here, but “person” is. Any person. David said, ““Blessed [or more accurately, perhaps, “happy”] is the person [who doesn’t walk in the counsel of the wicked...]” (Psalms 1:1). You have given tranquillity [rather than happiness] to the wicked. And there is no pleasantness in their tranquillity. Rather they stand [unlike David’s happy person, who is walking, and unlike those who walk with integrity. The wicked, who might seem to be happy, are – in fact – static].” Rabbi Yuden began [his teaching] and said [the following verse]: “Do not exalt yourself before the King; do not stand in the place of nobles” (Proverbs 25:6). Rabbi Yuden [taught that David wasn’t so arrogant as to bless the Jewish people in a wholly original way, since he would not stand in the place of all of the nobles who had already uttered their own blessings over Israel. Instead,] he read [the texts so as to make it clear that] from the place that this one opened, this one closed. And from the place that this one closed, this one opened. [That is to say, as will become clear later on in this Midrash, Rabbi Yuden recognised a historical chain of blessings uttered by great people in the past. Each person in this chain would begin or end their blessing with the words used by the previous person in the chain to begin or conclude his blessing]. Rabbi Pinchas [expounded, in his discourse, and drew out in a more] lengthy form [what Rabbi Yuden had meant]. He began [his discourse] with the verse: “I have understood more than my elders” (Psalms 119:100). [On a simple reading of that verse, it seems as if David is claiming to know more than his elders. But, as we’ll see, according to Rabbi Pinchas, it means, “I have gained understanding from my elders;” since David learnt how to bless the Jews from his predecessors.] You find that, at first, the Holy One, blessed be He, was in the habit of blessing His world, as it is said: “And God blessed them” (Genesis 1:28). Once Noah arose, He blessed him, as it said, “And God blessed Noah and his sons” (Genesis 9:1). Abraham arose, and He blessed him, as it is said, “And God blessed Abraham in everything” (Genesis 24:1). What is the meaning of “you shall be a blessing” (Genesis 12:2)? Rav Nachman said, [it means] that he passed the blessings over to him and told him, “Until now, I was required to bless my world, but from now on, the blessings are passed over to you, and whoever you bless will be blessed.” When Isaac arose, [Abraham] blessed him. What [does it mean when it is] written, “And he gave all that he had to Isaac” (Genesis 25:5)? What did he give to him? [There is a three-way debate about this between] Rabbi Yehuda, Rabbi Nechemia, and the Rabbis. Rabbi Yehuda said, [he gave him the entitlements of] the first born. Rabbi Nechemia said it was a blessing. And the Rabbis said it was burial [rights] and a document of inheritance [for the cemetery in Hebron]. Rabbi Levi said, in the name of Rabbi Chamma, “He didn’t bless him. He only gave him gifts. And why didn’t he bless him? It can be compared to a king who had an orchard, and he gave it to a tenant farmer. And he had all sorts of trees within it, intertwined with one another; one with the elixir of life, and one with the elixir of death. The tenant said, “If I water [the tree] that contains the elixir of life within it, [the tree] that contains the elixir of death within it will live alongside it. And if I don’t water it, how will [the tree] that contains the elixir of life [continue] to live?” That tenant turned around and said [to himself], “I’ll complete my tenancy this year and go elsewhere. And let the owner of the orchard do what he sees fit with whatever benefit I have provided.” So too, Abraham said, “I will not bless Isaac [because that would mean that] the children of Ishmael and the children of Ketura are now being blessed.” He said, “I am flesh and blood. Today I am here, and tomorrow in the grave. And that which needs to be done in this world, will be done.” When Abraham died, the Holy One, blessed be He, revealed himself to Isaac and blessed him, as it is said, “It was after Abraham died that God blessed Isaac his son” (Genesis 25:11). And so, He did to Jacob, as it is said, “And God appeared to Jacob again, as he came from Padam Aram, and He blessed him” (Genesis 35:9). And Isaac arose and blessed Jacob with [a gift of] giving, as it is said, "May God give you of the dew of heaven” (Genesis 27:28). And he sealed it with a calling: “And Isaac called unto Jacob and blessed him” (Genesis 28:1). Jacob arose to bless the tribes and he began where Isaac left off. As it is written, “And Jacob called unto his children” (Genesis 49:1). And he sealed his blessing with [the word] זאת [meaning, this], as it is said, “And this [זאת] is what their father said to them” (Genesis 49:28). When Moses rose to bless the Israelites, he said, “Jacob the firstborn of the Omnipresent opened with calling and sealed with this, behold, I will open [my blessing] where my elder left off, and he opened [his blessing] with “this is the blessing” (Deuteronomy 33:1). And he sealed [his blessing with the phrase] “Blessed are you – אשריך.” When David arose, he opened [his blessings] with [the phrase] with which Moses sealed [his blessing], and he said, “Also I will bless Israel with [the word] אשרי [i.e., the first word of Psalms 1:1].”

דבר אחר אשרי האיש. רבי נחמיה פתח (קהלת ז יט) החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים. אלו עשרה בני אדם שנאמר ספר תלים על ידם ואלו הן - אדם ומלכי צדק אברהם משה ודוד ושלמה ואסף ושלשה בני קרח. על אילין לא איתפלגות ועל מה איתפלגות רב ורבי יוחנן אמר לידותון על הדינין שעברו עליו ועל ישראל. ר' הונא בשם ר' אבא אמר אף על פי שנאמר על ידי עשרה זקנים לא נתקן אלא על ידי דוד מלך ישראל. משל לחבורה של זמרין שהיתה מבקשת לומר שבחו של מלך הימנון למלך. אמר להם המלך כולכם זכאין כולכם זמרין כולכם משובחין וראויין לומר הימנון אלא איש פלוני יאמר על ידי כולכם שקולו ערב יותר מן הכל. הדא הוא דכתיב (שמואל-ב כג א) ונעים זמירות ישראל. של כולם ערבים אבל של דוד בן ישי יותר מן הכל. מנעים זמירותיהן של ישראל גדול בן גדול אביינוס בן אביינוס. מהו אומר בסוף תלים (תהלים עב כ) כלו תפלות דוד בן ישי. וכשם שנאמר על ידי עשרה בני אדם כך נאמר בעשרה מיני זמר - בניצוח בניגון במזמור בשיר בתפלה בהלל בברכה בהודיה באשרי בהללויה. וגדול מכולם הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת. רב קרא כל ספרא הללו יה:Another interpretation of “Blessed is the person” (Psalms 1:1). Rabbi Nachman began [his teaching, with the verse:] “Wisdom gives more strength to the wise than ten mighty governors [in a city]” (Ecclesiastes 7:19). These are the ten people, by way of whom the psalms were said: Adam, Melchizedek, Abraham, Moses, David, Solomon, Asaf, and the three children of Korah. About those [ten] there is no dispute. About whom is there a dispute? Rav and Rabbi Yochanan said that Yedutan [who is mentioned in Psalms 39:1, 62:1 and 77:1, is not an author of any of the psalms but is a word that] refers to the decrees that passed over the Psalmist and over Israel. [In Kohelet Rabbah 7:19:4, we’re told that Rav and Rabbi Yochanan are actually on opposite sides of this debate. Rav holds that Yeudutan (at least in some instances of that word in the book of Psalms) refers to a person – one of the three children of Korah – while Rabbi Yochanan holds that (in the book of Psalms), it only ever refers to the decrees that passed over the Psalmist and over Israel]. Rav Huna said in the name of Rav Abba, even though they were said by ten elders, they were only properly fixed by the hand of David, King of Israel. This can be likened to a choir of singers that was requested to praise the king with a hymn for the king. The king told them that they are all worthy, all good singers, all praiseworthy and fitting to sing the hymn. But this one person will sing it on your behalf [which might mean, “with your accompaniment”], because his voice is the sweetest of all. This is what is written: “the sweetest of the songs of Israel” (2 Samuel 23:1). All of your voices are sweet, but David son of Jesse’s is sweetest of all; the sweetness of the songs of Israel; a great person the son of a great person; a nobleman the son of a nobleman. What is written [towards the] end of the book of Psalms? “Here ends the Psalms of David son of Jesse” (Psalms 72:20) [which, perhaps the Midrash is reading creatively as, “all of the Psalms are of David son of Jesse.”] And just as they were said by ten people, they were also said in ten different formats: 1. [the style] of the chief conductor; 2. [alongside an] instrumental melody; 3. song set to instruments; 4. acapella song; 5. prayer; 6. praise; 7. blessing; 8. thanksgiving; 9. praises of the blessed; and 10. [with the word] hallelujah. And the greatest of all of them is hallelujah because it includes simultaneously within it a name [of God] and praise. Rav read [every instance of the word hallelujah throughout] the entire book [as two words, rather than one:] hallelu [and, then after a space] jah.

אשר לא הלך בעצת רשעים. א"ר שמעון בן פזי וכי מאחר שלא הלך היכן עמד ומאחר שלא עמד היכן ישב ומאחר שלא ישב היכן לץ. אלא לומר לך שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו ללוץ ואם לץ עליו הכתוב אומר (משלי ט יב) ולצת לבדך תשא. ללמדך שמצוה גוררת מצוה ועבירה וכו'. וכי מאחר שלא הלך ולא עמד ולא ישב יכול לא יעשה לא טובה ולא רעה אלא ישים יד לפה תלמוד לומר כי אם בתורת ה' חפצו. א"ר ברכיה מה בא הכתוב לומר (קהלת ז יז) אל תרשע הרבה. הא ציבחר (פי' מעט) לירשע אלא אם הרשעת אל תוסף. רבי שמעון בן יוחאי אומר ישב אדם ולא עשה עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה. רבי זעירא אמר והוא שבאת לידו וניצל ממנה. שנאמר (תהלים לד טו לז כז) סור מרע ועשה טוב. סור מרע על מנת לעשות טוב. וכן הוא אומר (תהלים קיט ג) אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו. תני דבי רבי יהושע בן קרחא עשרים אשרי כתיב בספר תלים כנגד עשרים הוי שבספר ישעיה. אמר רבי תמה אני האיך למדנו ר' יהושע עשרים אשרי כתיב. ואני אומר עשרים ושתים. ולמה כנגד עשרים ושתים אותיות. ועליהם הוא אומר (תהלים יט טו) יהיו לרצון אמרי פי. יעשו לדורות ויכתבו לדורות אמרי פי ויחוקקו לדורות. ולא יהיו קורין בהם כקורין בספרים אלא יהיו קורין בהן ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות. (שם) יהיו לרצון אמרי פי. אמר ר' ירמיה בר שלום בשם ר' יוחנן מאי דכתיב (שם סא ה) אגורה באהלך עולמים. וכי תעלה על דעתך שהיה מבקש דוד דירת שני עולמים. אלא כך אמר דוד יהו מזכירים אותי בבתי כנסיות ובתי מדרשות וכאלו חי וקיים אני בשני עולמים:“Who does not walk in the counsel of the wicked” (Psalms 1:1). Rabbi Shimon ben Pazi said, “And since he didn’t walk with them, where did he stand [with them]? And since he didn’t stand [with them] where did he sit [with them]? And since he didn’t sit [with them] where did he scoff [as they did]? Rather, [this comes] to teach you that if he walked [with them,] his end will be to stand [with them], and if he stood [with them,] his end will be to scoff, and if he scoffed, Scripture speaks of him [when it says]: “If you are a scoffer, your bear it alone” (Proverbs 9:12) [i.e., you may have scoffed as a result of peer-pressure, but in the end, you have to bear the responsibility on your own.] This comes to teach us that a good deed leads to another good deed, and a transgression [leads to another transgression]. And since he neither walked, nor stood, nor sat [with the wicked], you might [come to think] that he would neither do good nor bad, but [simply] put his hand upon his mouth. [Therefore, the psalm continues] to teach us, “but his delight is in the Torah of God” (Psalms 1:2). Rabbi Berechia said, “What is the verse coming to tell us [when it says], “Don’t be overly wicked” (Ecclesiastes 7:1)? That [it’s perfectly fine if we’re only] a little bit wicked?! Rather, [it means] if you’ve been wicked [already], don’t add to [what you’ve done]. Rabbi Shimon bar Yocahi says, if a person sat and didn’t transgress [any laws,] he is rewarded as if he did a good deed. Rabbi Zeira said, that this [only applies in a case where an opportunity to sin] came to him and he was saved from it [by his own resilience and will-power]. As it is said, “Depart from evil and do good” (Psalms 34:15; 37:27) — depart from evil in order to do good; and similarly, it is said, “they have never fallen into iniquity, in His ways they have walked” (Psalms 119:3) [which implies that, merely by not having fallen into iniquity, they are counted as if they have walked in God’s ways]. A sage of the academy of Rabbi Yehoshua ben Karcha says that the twenty instances of the word אשרי [meaning blessed, or happy] in the book of Psalms correspond to the twenty instances of הוי [which is an expression of dismay] in the book of Isaiah. Rabbi [Yehuda Ha-Nassi] said, “I am perplexed [by this]! How could Rabbi Yehoshua teach us that אשרי is written twenty times? And I say [that it is written] twenty-two times. Why? Corresponding to the twenty-two letters [of the alphabet]. And about them [David] said, “May the words of my mouth [and the prayer of my heart be acceptable to you, Oh Lord, my rock and my redeemer]” (Psalms 19:15). They should be made [relevant] for the generations, and written for the generations, and inscribed for the generations. And those who read them shouldn’t be like those who read [words] in a book. Rather, they should read them and take reward [for reading] them, [like the reward one receives from learning the most difficult tractates of Mishna, such as] Negaim and Oholot. “May the words of my mouth [and the prayer of my heart] be acceptable.” “Oh, that I might dwell in your tent forever, [take refuge under Your protecting wings.]” (Psalms 61:5). [This verse uses a word for “forever” that can also mean “worlds.”] But could it enter your mind that David would have requested to reside in two worlds [in heaven and on earth]? Rather, this is what David said: May they [continue] to recall me [by reading my Psalms] in houses of prayer, and in study halls, [even after I have passed on to the next world, such that it should be] as if I were alive and well in two worlds.

Midrash Tehillim 1