Rosh · Bava Metzia — Talmud Commentators

Rosh · Bava Metzia

Rosh · Bava Metzia — Talmud Commentators on Beth HaMidrash: the Hebrew text with its English translation, with Rashi and the major commentators. Free, online.

שנין אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה. ובמקום שהיא של מוצאה כגון בעיר שרובה כותים זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו. דכיון דשניהם באים לפנינו מוחזקים בגוף הטלית אנו צריכין לפסוק להו דין חלוקה. דכל דבר שאנו רואין ביד אדם חשבינן ליה שהוא שלו אע"פ שאחר מערער ואומר שלי הוא. כדאמרינן גבי נסכא דר' אבא ב"ב דף לג: דחשבינן ליה גזלן אע"ג דאמר דידי חטפי הלכך אי אפשר לפסוק כאן דין כל דאלים גבר כדאמרינן פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף לד:) גבי ארבא האי אומר דידי היא והאי אומר דידי וכן זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי. דהתם שאני שאין אחד מהן מוחזק בדבר שמערערין עליו ואין ב"ד מחוייבין למחות למי שבא ליקח דבר שאין אנו יודעין של מי הוא והוא אומר שלו הוא הלכך אין ראוי לפסוק להן דין חלוקה שמא נפסיד לאחד מהן שלא כדין. ויותר ראוי לומר להם שכל מי שתגבר ידו בכח או בראיות שיזכה וסומכין על זה שמי שהדין עמו קרוב להביא ראיות. ועוד שמי שהדין עמו מוסר נפשו להעמיד את שלו בידו יותר ממה שמוסר האחר נפשו לגזול ועוד יאמר זה מה בצע שאמסור נפשי והיום או למחר יביא ראיה ויוציאנה מידי. אבל הכא דשניהם מוחזקין בגוף הטלית אנו מחוייבין למחות שלא יגזול האחד את חבירו. הלכך אם היינו פוסקים להם כל דאלים גבר אחד מהן היה גוזל מה שביד חבירו. הלכך אנו צריכין לפסוק להן דין חלוקה. ולאו דוקא במציאה או במקח וממכר דנקיט זוזי מתרוייהו דאיכא למימר דתרוייהו היא. אלא אף במקח וממכר דנקיט זוזי מחד מינייהו. או בזה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה דודאי איכא רמאות בטענותיהן אפ"ה אמרינן יחלוקו כדמוכח לקמן (בבא מציעא דף ז.) שנים אדוקין בשטר דאע"ג דאיכא רמאי יחלוקו. וכך מוקי בגמ' אהא דקאמר אלא מאי רבנן הא נמי כשאר דמיא. האי מאי אי אמרת בשלמא רבנן התם ודאי האי מנה דחד מינייהו אמרי רבנן יהא מונח. הכא דאיכא למימר דתרוייהו הוא פלגי בשבועה. ולא הזכיר טעמא דרמאי כדקאמר גבי רבי יוסי התם ודאי איכא רמאי הכא איכא למימר תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה. אלמא לרבנן כל היכא דאיכא למימר דתרוייהו הוא אע"ג דודאי איכא רמאי פלגי בשבועה ובכל מידי דאיכא למימר דתרוייהו הוא קודם שנודע מחלוקתן בר ממנה שלישי דקודם שנודע מחלוקתן ידוע לנפקד שהוא של אחד מהן. כללא דמילתא כל חלוק ממון ששנים חולקין עליו אם שניהם מוחזקין בו פלגינן בשבועה. ואם אינן מוחזקין בו כל דאלים גבר. ואם הוא ביד אחד לא מפקינן מיניה. בר ממנה שלישי דפקדון דאע"ג דהוי כאילו שניהם מוחזקין בו משום דהנפקד מוחזק מכח שניהם והספק נולד ברשותו ויד הנפקד כידם אפ"ה יהא מונח עד שיבא אליהו כי ידוע לנפקד קודם שנודע מחלוקתן שאין של שניהם: זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי. האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים. והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע. זה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע. ומן הדין היה לו ליטול החצי שהוא מודה לו בלא שבועה והחצי האחר שהן דנין עליו יחלוקו בשבועה. אלא שלא יוכל לכוין שום רמאות בשבועתו הזקיקוהו לכלול כל ג' חלקים בשבועתו. ואף על פי שנשבע על דעת ב"ד מאי דאפשר לתקוני תקון שלא לבא לידי רמאות מכאן ראיה שאם יראה לדיין שהנתבע טוען ברמאות יכול להחמיר ולפרש בשבועתו כל צד רמאות שיוכל לחשוב בלבו. ולא מצי אידך למימר מאי איכפת לך והא אדעתא דידך קא משתבענא ובדעתך יהא שאשבע בלא רמאות. משום דטפי מסתפי איניש כשמזכירין לו צד השבועה שהוא עובר בה ממה שהיה נשבע סתם אע"פ שלדעת הדיין הוא עובר בה כשהיה נשבע סתם:

גמ' למה לי למיתנא זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי ליתני חדא. אמר רב פפא ואיתימא רב שימי בר אשי רישא במציאה וסיפא במקח וממכר וליחזי זוזי ממאן נקיט. לא צריכא דנקיט מתרוייהו מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה ולא ידע מהי מדעתיה ומהי בעל כרחיה הלכך זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ופלגי להו לטלית ופלגי להו לדמי:

תנו רבנן (תוספתא בפרקין) הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אימתי בזמן שטענו והודה לו. אבל הודה מפי עצמו יכול לחזור בו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. הודאת בעל דין כמאה עדים והשליש נאמן משניהם זה אומר כך וזה אומר כך והשליש אומר כך השליש נאמן. אימתי בזמן שהשלישות יוצא מתחת ידו. אבל אין השלישות יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם (קדושין עג:) נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי. אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו אבל אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם. ואמרינן עלה וליחזי זוזי ממאן נקיט. לא צריכא דנקט מתרוייהו. ואמר חד מדעתאי וחד בעל כרחי. ושמעינן מינה דהיכא דאין המקח יוצא מתחת ידו של מוכר אינו נאמן לומר נקיטנא מהאי מדעתאי ומהאי בעל כרחי. וקשיא לן הא דגרסינן הכא ולא ידע מהי מדעתיה ומהי בעל כרחיה מכלל דאי הוה ידע נאמן ואע"ג דאין המקח יוצא מתחת ידו דהא שניהם אוחזין בטלית קתני. ומסתברא לן דהאי דקתני שנים אוחזין לאו אכולה דמילתא קתני אלא אמציאה לחוד. אבל במקח וממכר בדאיתא ביד מוכר הוא כדקתני בברייתא משום הכי אמר ולא ידע מהי מדעתאי ומהי בעל כרחאי הא ידע מהימן אבל אי ליתא בידיה דמוכר אלא שנים אדוקין בו אין בעל המקח נאמן לחודיה לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אלא עד דמצטרף אחרינא בהדיה כשאר עדות דעלמא. כל זה לשון הרב אלפס ז"ל וכן פרש"י דהאי דפריך גמר' בקדושין דף עד. וליחזי זוזי ממאן נקיט קאי אשאין מקחו בידו. ולפי דבריהם אם מקחו בידו נאמן אי נקיט זוזי מאחד אפילו לומר לאחר נתרציתי וזה השליך מעותיו בעל כרחי. אי אין מקחו בידו ונקיט זוזי מתרוייהו לא מהימן למימר מזה קבלתי מדעתי ונתרציתי והאחר השליך מעותיו בע"כ. ואי נקיט זוזי מחד נאמן אפילו אי אומר נתרציתי לאחר דמדכיר דכיר. וקשה לפירושם דכשאין מקחו בידו אפי' אי נקיט זוזי מחד מינייהו אמאי מהימן טפי מאיניש דעלמא כיון שנסתלק מן המקח וקבל מעותיו. וכן משמע לשון התוספתא דקתני אבל אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם. ועוד לרב אלפס דגרס ולא ידע ומתוך כך הוצרך לדחוק ולומר דשנים אוחזין דמתניתין לא קאי אמקח וממכר קשה טובא. דמאי דוחקיה לבעל הגמ' לאפוקי מתניתין ממשמעותא ומתוך כך הוצרך לומר ולא ידע. לוקמה כפשטה דשנים אוחזין קאי אכולה מתניתין ואפילו ידע נמי אין נאמן כיון דאין מקחו בידו. הלכך נראה כפי' ר"ח שפי' בקדושין בזמן שמקחו בידו נאמן במיגו שיכול ליתנו לאיזה צד שירצה. ועלה פריך וליחזי זוזי ממאן נקיט ואנן סהדי דלאותו נתרצה והוי כמיגו במקום עדים אם אמר שלאחר נתרצה. ומשני התם דנקיט זוזי מתרוייהו ואין יודע ממי קבל ומי השליך בפניו לא הוי כמיגו במקום עדים. אבל אם אין מקחו בידו אפי' יודע לא מהימן. ואפילו נקיט זוזי מחד לא מהימן דהוי כאיניש דעלמא כיון שקבל מעותיו ונסתלק מן המקח. ומיהו קשה מאי דפריך הכא וליחזי זוזי ממאן נקיט והלא אין מקחו בידו. ופי' ר"י הא דפריך הכא והתם וניחזי זוזי ממאן נקיט לא בשביל נאמנות המוכר קאמר. אלא כלומר דנשאל להם ממי קבל המוכר המעות שבזה לא ישקרו. ואינם חלוקים אלא שזה אומר לי נתרצה המוכר וזה אומר לי נתרצה אע"פ שלא נתתי המעות. ומורי היתירא לעצמו דחבריה דמי קיהיב ואנא דמי קא יהיבנא אבל לגזול אין מתכוין. וה"ה דהוה מצי למימר וליחזי זוזי מאן יהיב. אלא דניחא ליה להזכיר המוכר משום דבדידיה תליא מילתא דאנן סהדי דלאותו שנתן לו המעות נתרצה. ור"ת פי' דהכי פירושו נשאל למוכר ממי קבל המעות. דנהי דאין נאמן בזמן שאין מקחו בידו כדאיתא בקדושין מ"מ הוי כעד אחד ולכל הפחות תועיל עדותו שיטול בלא שבועה חציה אותו שהמוכר מסייעו וגם את חבירו הוא מחייב שבועה דאורייתא. ומשני דנקיט זוזי מתרוייהו ולא ידע הי מדעתיה ומהי בעל כרחיה. ולא גרסינן ולא ידיע. כללא דמילתא דהיכא דידיע ממי קבל המעות על פי עדים או על פי הלוקחים הוא זוכה במקח. והמוכר אינו נאמן לומר שנתרצה לאחר אפילו מקחו בידו דהוי כמגו במקום עדים. ואם אין ידוע אלא על פי המוכר אי נקיט זוזי מתרוייהו ומקחו בידו נאמן לומר מזה קבלתי מדעתי במגו דאי בעי יהביה ניהליה. ואי נקיט זוזי מחד אינו נאמן לומר נתרציתי לאחר. ואי אין מקחו בידו אי נקיט זוזי מחד בעדים או בדבור הלוקחין זוכה במקח. ואי נקיט זוזי מתרוייהו אין נאמן לומר מזה קבלתי מדעתי אלא כאיניש דעלמא חשיב כעד אחד:

ומדברי ר"ת יש ללמוד דעד אחד פוטר מן השבועה. והביא ר"מ מרוטנבור"ק ז"ל ראיה לדבריו מדדרשינן (שבועות דף מ.) לכל עון ולכל חטאת הוא דאין קם אבל קם לענין שבועה דלא מיעטיה קרא בין לחיוב שבועה בין ליפטר מן השבועה ועוד ק"ו הוא איזה כח מרובה כח המוחזק או כח שאין מוחזק הוי אומר כח המוחזק. א"כ ק"ו הוא שמה כשהעד מסייע למי שאין מוחזק זוקק את המוחזק לישבע. כשהעד מסייע למוחזק כל שכן שיפטרנו מן השבועה. ועוד הביא ראיה מדגמר רבי חייא (דף ד.) דעדים מחייבין שבועה על השאר מבינייהו דפיו ועד אחד. ואי ס"ד דעד אחד אינו פוטר מן השבועה ליפרוך מה לפיו ועד אחד כשהן מחייבין שבועה אין כיוצא בהן פוטר מאותה שבועה. שאם היה אחד בא ומעיד כדברי הנתבע אינו פוטר מן השבועה. וכן פיו אם היה בא אחד ואמר אינו חייב כלום ואפילו שנים אומרים כן אינם פוטרים מן השבועה שחייב את עצמו. דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. תאמר בעדים שאפילו אם נאמר שמחייבין שבועה ישנן בהכחשה בכיוצא בהן דאי הדר אתו תרי סהדי אחריני ומסייעי לנתבע פטור מן השבועה וכל מה הצד פרכינן כל דהו אע"ג דלא הוי לא קולא ולא חומרא וכל שכן דפירכא חשובה פרכינן ליה. אלא על כרחך עד אחד פוטר מן השבועה כשם שהוא מחייב שבועה. ועוד מביאין ראיה מהא דאמרינן בפירקין לקמן (שם:) אמר לך רבי חייא שאני הכא דקמסייע ליה שטרא פירוש אע"ג דהילך בעלמא חייב הכא פטור משום דלשון שטר שכתוב בו סלעין מסייע ליה. דאמרינן חזקה דאם היו שלש לא היו העדים חתומים על סלעין סתם כיון דאין ראוי לגבות בשטר זה אלא שתים. וכיון דפטרי' ליה משבועה בסיוע שטר בעלמא אע"פ שאין כאן עדות גמורה שאינה אלא שתים כ"ש בעד אחד שמעיד כדברי הנתבע. ויש מקשים מהא דתנן לקמן בפרק המפקיד (בבא מציעא דף לה:) השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר. ואמאי ישבע השוכר והלא השואל מעיד שמתה כדרכה ויפטר השוכר משבועה. ונ"ל דלא קשה מידי דמתני' דינא קמ"ל דהשוכר נפטר בשבועתו מן המשכיר והשואל משלם לו. לאפוקי מדרבי יוסי דאמר כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו וכו'. ואם יש לשוכר ראיה לפטור עצמו מן השבועה יביא ראיה ויפטר ובהכי לא איירי מתני'. ולא מצי למיתני השוכר פטור מן השבועה בעדות של שואל משום דלא פסיקא ליה דלפעמים דאין השואל יודע היאך מתה. ויש מקשין הבל מהא דאמר לקמן (בבא מציעא דף לו.) שומר שמסר לשומר חייב דא"ל את מהימן לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה ואמאי חייב יפטרנו שומר השני בעדותו משבועתו שהוא חייב. ולא קשה מידי דחיוביה דראשון בשביל דאין יכול לישבע הוא והוא אין רוצה להאמין לשבועת השני ונתחייב לו הראשון ממון ואין עד אחד פוטר מחיוב ממון. וה"ר יונה ז"ל הקשה מהא דאמרי' בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מה:) מכלל דתרוייהו סברי המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים. בשטר צריך להחזיר לו בעדים. פירוש כדי ליפטר משבועה דאף בלא עדים נאמן הנפקד בשבועה לומר החזרתי ולא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי במיגו דאי בעי אמר נאנסו דמהימן בשבועה כדאיתא בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע.) ואם איתא דעד אחד מהימן לפטור מן השבועה אמאי אמר בעדים. אם יחזיר לו בעד אחד יפטרנו מן השבועה ונ"ל דלא קשה דאגב דאמרי' התם ובכל דוכתא המלוה את חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים נקט נמי התם בעדים ופי' בעדות המועיל לו היינו אף עד אחד. ועוד הקשה מהא דתנן שבועות דף מה. לענין שבועה שלא פקדנו אבא אמר רבן שמעון בן גמליאל אם יש עדים שאמר האב ששטר זה אין פרוע גובין שלא בשבועה. ומדקתני עדים משמע דעד אחד שאמר האב בפניו ששטר זה אין פרוע לא היה פוטר את היורשין מן השבועה. ואף ע"פ ששבועה זו אינה אלא מתקנת חכמים. ונראה לי דלאו פירכא היא לסתור דין זה מכל אלו הראיות שהבאנו עליו. ואיכא למימר שלא דקדק התנא בלשונו לשנות עדים ולאשמועי' דעד אחד לא מהני אלא אגב ריהטא נקט דאורחיה בכל דוכתא למיתני עדים ופירושו עדות המועלת לו:

אמר ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים ישבע על השאר. שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו. מסקינן דיליף לה מבינייהו דפיו ועד אחד. ואע"ג דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן אינן בתורת הזמה. רבי חייא לא חשיב ליה פירכא דהא דעד אחד אין בתורת הזמה לחייבו ממון היינו משום דריעותא דידיה הוא דאינו מחייבו ממון. וליכא מאן דפליג עליה אלא ברייתא דאבוה דרבי אפוטריקי. והלכתא כר' חייא כמו שאפרש לקמן. אתיא מגילגול שבועה דעד אחד. מדבעי למילף העדאת עדים לחייבו שבועה מהודאת פיו ומגללול שבועה דעד אחד אלמא ב"ד פוסקין השבועה אע"פ שאין התובע טוען שיגלגל עליו לישבע דומיא דהעדאת עדים והודאת פיו שבית דין פוסקין לו לישבע וכן בסוטה מגלגלין ממילא. ולקמן נמי כי הודה במקצת כלים חייב אף על הקרקעות אע"פ שאין טוען לגלגל. והכי א"ר הונא בהדיא בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מט.) ורב חסדא לא פליג אלאמדרבנן אבל מדאורייתא מודה. ומי הוחזק כפרן והאמר רב אידי בר אבין א"ר חסדא הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות. ובפקדון נמי נהי דהוחזק כפרן ולא מצי למילף מבינייהו מ"מ חזינן לקמן דאף בפקדון אמר ר' חייא למילתא גבי ההוא רעיא דקאמר עלה אי איתא לדרבי חייא. והיינו טעמא כיון דגבי מלוה ילפינן מבינייהו דהעדאת עדים חשבינן כהודאת פיו לחייבו שבועה א"כ בכל מקום דפיו מחייבו שבועה גם העדאת עדים מחייבו שבועה ובפקדון שכנגדו ישבע:

Rosh on Bava Metzia.1