Ritva · Nedarim — Commentateurs du Talmud sur Beth HaMidrash : le texte hébreu et sa traduction française, avec Rachi et les grands commentateurs. Gratuit, en ligne.
Ritva · Nedarim — Commentateurs du Talmud sur Beth HaMidrash : le texte hébreu et sa traduction française, avec Rachi et les grands commentateurs. Gratuit, en ligne.
כל כנויי נדרים כנדרים חרמים כחרמים שבועות כשבועות נזירות כנזירות. פי' שני ענייני נדרים הם. האחד נדרי הקדשות והוא כל שמקבל עליו לתת דבר לגבוה הן קדשי שמים הן קדשי בד"ה וכן הנודר לצדקה או הנודר המקבל עליו לעשות שום מצוה וזה הוא שאמר הכתוב מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך לא תאחר לשלמו ודרשינן להו בפ"ק דר"ה בקדשי גבוה וצדקה. ונדר זה בשני פנים או שאומר הרי זה או שאומר הרי (זה) עלי. והענין הב' הוא נדרי איסר שהוא אוסר על עצמו דברים המותרים לו הן מדברים שלו או של אחרים (א) שאוסר על אחרים דברים שלו וזש"ה כי ידור נדר לה' וכו' לאסור איסר על נפשו (ב) והיינו נדרי הקדש מפורשין בסדר קדשים ודיני נדרי איסר מפורשין במסכת זו ושלשה מיני נדרים הם נדר גמור ויד הנדר וכינויי הנדר נדר גמור הוא כל שגומר לשון נדרו כולו בלשון מתוקן והוא שאוסר דבר המותר כדבר האסור מחמת נדר או הקדש כגון שאומר ככר זה אסור עלי באכילה כקרבן או כהקדש וכיוצא בו א"נ ככר זה אסור עלי כקרבן ולאפוקי האומר ככר זה עלי אסור כנבלה שלא אמר כלום כדאי' במכילתין [דף יג:] ובכה"ג שתולה איסור נדרו בהקדש לא חשיב מתפיס בנדר דלא חשיבא התפסה אלא כשאומר זה עלי כזה (מה) אבל כשאומר איסור נדרו בפירוש או בידות שהוא כמפרש אע"פ שתולה איסורו בדבר אחר שיהא כקרבן אינו אלא כמפרש איסור נדרו ואיסורא מנפשיה חיילא אככר זה ולא מחמת התפסתו של זה וזה מבואר: ויד הנדר הוא כל שלשונו מתוקן אלא שלא גמר לשון נדרו אבל יש במשמע מה שפירש ללמד על מה שלא פי' ונלמוד ממנו (ג) והא ידות הכלים שכל הכלי נאחז מחמתו וזה על ג' דרכים. יש מהם ידים מוכיחות והוא כשיש במשמע לשונו או הוכח בעניינו ועסקיו שנתכוון לאיסור אכילה או הנאה כגון שאמר ככר זה עלי קרבן או אסור וכאומר מודרני ממך שאני אוכל לך וכן בנזיר שאמר אהא והיה נזיר עובר לפניו הוי ידים מוכיחות דאהא נזיר קאמר וכן כל כיוצא בזה. והשני הוא ידים שאינן מוכיחות כלומר שאין הוכח גמור בעניינו ולא בלשונו שנתכוון לאיסור כגון האומר ככר זה עלי שהוא יד לקרבן ולא לנדרי איסר כדאיתא בגמ' במתני' וכן האומר מודרני ממך מרוחקני ממך כדאיתא לקמן. והג' שאפילו יד כלל לא חשיב ולא הוי כלום לכ"ע כגון האומר ככר זה או שאומר חבירו קונם ככר זה עלי ואמר הוא אחר זמן ועלי. וכדאמרינן [נזיר דף כ:] באומר הריני נזיר ואמר חבירו אחר כדי דבור ואני דלא הוי נזיר ואפילו למ"ד ידים שאין מוכיחות הויין ידים וכן [שם דף ב:] מי שאמר אהא ולא היה נזיר עובר עליו דדילמא אהא בתענית קאמר ואפילו יד שאינו מוכיח לא חשיב כדפרישית בפ"ק דקידושין וקי"ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואפילו ידים מוכיחות דהויין ידים היינו מן הסתם או שאמר שנתכוון באיסור כראוי אבל אם פי' שלא נתכוון לכך ה"ז מותר ולא חשיב דברים שבלב כדתנן [לקמן דף כ.] נדר בחרם ואמר לא נתכוונתי אלא לחרמו של ים הרי הוא מותר הלכך מי שאמר ככר זה עלי אסור ואמר לא נתכוונתי אלא שיהא אסור כחזיר וכנבלה הרי זה מותר שאינו סותר לשון נדרו וקולר תלוי בצוארו וכן כל כיוצא בזה:
וכינוי הנדר הוא שגומר לשון נדרו אלא שאינו לשונו מתוקן שאומרו בלשון אחרת והוא מלשון המכנה שם לחבירו כלומר שקורא אותו בשם אחר שאינו שמו (אפאבן) [אף כאן] כיוצא בו שקורא לקרבן קונם או קונח או קונס ולנזיר נזיח נזיק פזיח. וקורא לשבועה שבותה שקוקה ולחרם חרק וחרף כדמפרש ואזיל במתניתין לקמן ובגמרא [לקמן דף י.] איפליגו בה דר"ל סבר דכינויים לשון שבדו חכמים להיות נודרים בו בכל מקום ובכל זמן כי היכי דלא לימא קרבן לה' דילמא אמר לה' קרבן והוא אסור שהוא קרוב להוציא שם שמים לבעלה ורבי יוחנן סבר לשון אומות שקורין לקרבן קונם ולשבועה שבותה ואם באותו מקום בלבד נדר או נשבע בשמות אלו הרי זה נדר או שבועה גמורה מן התורה והלכתא כר"י ובמקומות אחרים שאין נוהגין בכינויין אלו לא הוי נדר ולא שבועה אבל אם יש להם כנויים אחרים חייב בהם:
ומסתברא דלשון לע"ז וער"ב וכיוצא בו ככינויין חשיבי ואסור בהן והוי יודע דכי היכי דיש ידות וכינויין לנדרי איסר ושבועות ונזירות הוא הדין לנדר הקדש שאומר אתן כך וכך לגבוה או לעניים או אעשה מצוה זו אע"פ שלא אמר הרי עלי חייב משום ידות וכדאמרינן לקמן בפרקין [דף ח.] האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לה' אלהי ישראל והיינו משום ידות דנדרי הקדש וכן (ד) בב"כ וכן הדין באומר הרי עלי להביא קונם קונח חייב בקרבן משום כינויין וכדתנן כל כינויי חרמים כחרמים דחרמים הוי לישנא דהקדש מלשון כל חרם בישראל וסתמן לכהנים עד שיפרש לבדק הבית [דף יח:]. ומשמע נמי לישנא דאיסורא כדכתיב [עזרא י] יחרם כל רכושו שפירושו שיאסרו כל נכסיו וכדתנן הריני עליך חרם הרי את עלי חרם שפירוש אסור והוי יד נדרי איסר הילכך כל האומר הרי זה חרם או חרך היינו חרמי כהנים וכל האומר הרי זה איסור כחרם הוי נדר איסור גמור דבחרמי כהנים קאמר והוי כאומר ה"ז אסור כקרבן וכל האומר ה"ז עלי חרם פירוש הרי זה עלי אסור והוי ידות נדרים ומתני' דקתני חרמים כחרמים לענין חרמי כהנים איירי ולומר דבנדרי הקדש נמי איכא ידות וכינויין ונקט לשון חרמים טפי משאר הקדשות משום דדמי לנדרי איסור שיש במשמעות איסר דודאי לא איירי בחרמי נדרי איסור דהא תו למה לי כיון דקתני כל כינויי נדרים כנדרים לענין נדרי איסר דהוי עיקר מכלתין ובתר הכי קתני חרמים כחרמים לענין נדרי הקדש וסמכו לו למה שאמר בגמרא [לקמן ע"ב] דאיידי דתנא נדרים מידי דמיתסר חפצא תנא חרמים מידי דמיחסר חפצא עליה כלומר חרמים דעלמא ובגמרא מוכח שלוקין על ידות נדרים כנדרים והוא הדין על הכינויין:
שבועות כשבועות. פרש"י ז"ל בסוף משנתינו כגון שאמר שבותה שבוקה וכן נדר (ה) נמי הוי כינוי לשבועה מפני שהוא כינוי למומי כדמתרגמינן שבועה מומתא וכי תנן דשבותא ושבוקה לא מיחייב אלא משום כינויין דוקא כשלא הזכיר את השם אפילו אבל אם הזכיר את השם לא הזכיר שבועה כלל הרי זו שבועה גמורה בין שהזכיר את השם או אחד מן הכינויין וכדאמרינן במכלתין מארי כולא לא אכילנא ואמרינן בפרק אין מעמידין במס' ע"ז לאלהא דישראל לא מגלינא וכן כשהזכיר שבועה מפיו אע"פ שלא הזכיר השם ולא כינויו שבועה חמורה היא ומיחייב עלה קרבן בין בשבועת בטוי בין בשבועת העדות לרבנן [שבועות דף לה:] דלא גמרי אלה אלה מסוטה לשבועת העדות ואף לר' חנינא בר אידי לא פליג אלא בשבועת העדות לענין קרבן דגמר אלה אלה מסוטה מה להלן בשם אף כאן בשם אבל בשבועת בינווי מודה דמיחייב קרבן ואף בשבועת העדות מודה דחיילא שבועה עליה אלא דפטר ליה מקרבן ורבנן פליגי עליה ומיחייבי ליה קרבן וכדתנן [שם ע"א] משביע אלי עליכם בשבועה אוסרכם אני בשבועה וכדאמרינן בפ' שבועת תניין [דף כ.] מבעא שבועה איסר שבועה מאי דתנן התם [שם דף לה.] בחנון ורחום ובכל הכינויין ה"ז חייב ה"ה בשלא [הזכיר] שום כינוי כל שמזכיר שבועה ולא אתינן אלא לאפוקי ממאן דאמר בשמים ובארץ דלא הויא שבועה:
מיהו סברא דמרן הראב"ד ז"ל דאף על גב דבלאו הזכרת השם חיילא שבועה ומיחייב קרבן מילקא לא לקי עד דאיכא הזכרת השם דבכולהו לאוין דאורייתא דכתיבי בשבועה איכא שם כדכתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ולא תשבעו בשמי לשקר ואע"ג דלוקין על ידי נדרים אין לוקין על זו כיון שלא הזכיר את השם אבל כל שהזכיר השם או אחד מן הכינויין דרך שבועה אע"פ שלא הוציא שבועה מפיו היה לוקה. והא דאמרינן [שבועות דף לט:] גבי שבועת הדיינין שאם לא הזכיר בה השם טועה בדברי משנה הוא וחוזר לאו למימרא דשבועה שאין בה הזכרת השם לא הויא שבועה דודאי שבועה גמורה היא כדאמרן אלא חומר הוא שהחמירו מטעם זה שאם נשבע שלא בנקיטת חפץ שחוזר אע"פ דשבועה בלא נקיטת חפץ שבועה:
Ritva on Nedarim.2a
Entre le code d'accès administrateur :