ፐኒኔ ሃላኻ · ጣሃራት ሃሚሽፓሓ — ሹልሐን ዐሩኽ

ፐኒኔ ሃላኻ · ጣሃራት ሃሚሽፓሓ

ፐኒኔ ሃላኻ · ጣሃራት ሃሚሽፓሓ — ሹልሐን ዐሩኽ በBeth HaMidrash ላይ፦ የዕብራይስጥ ጽሑፍና የአማርኛ ትርጉሙ፣ ከራሺና ከታላላቆቹ ተንታኞች ጋር። ነጻ፣ በመስመር ላይ።

טהרת המשפחה / נידה וזבה

במשך שנות פוריות האשה, בכל חודש, בעת הביוץ, יוצאת ביצית אחת מאחת השחלות אל הרחם, ובינתיים הרירית שעל דופן הרחם מתעבה כדי לקלוט את הביצית ולסייע להתפתחותה. אם הביצית תופרה בזרע האיש, היא תתפתח לעוּבר, ואם לא תופרה, בתום כארבעה עשר יום מהביוץ, רירית הרחם תתפרק ותזוב החוצה כדם וסת. זהו מחזור הווסת החודשי. קבעה התורה שדם וסת מטמא את האשה בטומאת נידה למשך שבעה ימים, שלאחריהם תוכל לטבול ולהיטהר. שנאמר (ויקרא טו, יט): "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ – שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ".

לעיתים רחוקות מתפתחת מחלה, שגורמת ליציאת דם מעבר למחזור הווסת החודשי, ואזי אם לאחר תום שבעת הימים שהתחילו בראיית הווסת, בתקופה של אחד עשר יום, זב דמה במשך שלושה ימים רצופים, האשה נטמאת בטומאת זבה. כדי להיטהר ממנה עליה לספור שבעה ימים נקיים, ורק לאחר מכן תוכל לטבול ולהיטהר. שנאמר (שם טו, כה-כח): "וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ, אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ, כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ – כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה, טְמֵאָה הִוא… וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר". בזמן שבית המקדש היה קיים, אף היתה צריכה להביא לאחר מכן קורבן, שנאמר (שם טו, כט-ל): "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה… וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ".

לטומאה זו שני היבטים: האחד, בכל משך טומאה זו אסור לקיים יחסי אישות וקרבה, שנאמר (ויקרא יח, יט): "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ". השני, לדיני המקדש וקודשיו, שאסור להיכנס להר הבית ולאכול מבשר הקורבנות. כמו כן בכל רחבי הארץ, מצווה לבני משפחות הכהנים ובנותיהן לאכול את התרומות ואת ה'חלה' שהם מקבלים מישראל בטהרה, ואסור להם לאוכלן בטומאה, וכן הישראלים שהפרישו אותן היו צריכים להקפיד שלא לטמאן. מאז החורבן והגלות, בטלה האפשרות להיטהר מטומאת מת על ידי אפר פרה אדומה, ולכן הכהנים אינם רשאים לאכול תרומות ו'חלה'. ורק בתוך בתי ישראל, באהבה שבין בני הזוג מתגלה קדושת המקדש, ודיני טומאה וטהרה חלים על יחסי האישות והקרבה שבין בני הזוג, כדי לכוון, לרומם ולקדש את אהבתם.

טהרת המשפחה / רעיון הטהרה והטומאה

Peninei Halakhah, Family Purity.1